יש משהו מאוד מקרקע בלהתעורר בבוקר ולדעת שהגוף והעונג שלי שייכים לו.
לדעת שאם ברצונו להטריף אותי ולא לתת לי לגמור – זו לחלוטין ההחלטה שלו.
מודה, המחשבה הזו עצמה מגרה ומחרמנת.
לדעת שגם אם ארצה ואבקש, זה ממש לא אומר שאקבל.
זו המהות של להיות נשלטת.
נדיר שאני מבקשת – לא כי אני לא רוצה, אלא כי מבחינתי העונג הזה שייך לו.
זה לא ויתור בעיניי, בדיוק ההפך: זו החלטה מודעת ושקולה שאני בוחרת בה כל יום מחדש.
כשהוא לא נוכח פיזית, קל מאוד להגיד "אני משחקת את המשחק" ולעשות מה שבא לי – אבל לי זה לא משחק.
זה האמון שאני נותנת בו, והאמון שהוא מחזיר לי.
זה לא רק שהוא מחליט אם לאפשר לי לענג את עצמי – אני צריכה את האישור שלו כדי לגמור, וכן, את האישור הזה אני צריכה בזמן אמת. והשאיפה של שנינו היא שזה קורה כשאנחנו יחד.
אז לפעמים אני בוחרת לגרות אותו, וכן – זה גם לגרות את עצמי.
אבל כש"ההתעללות" בחרמנות שלי מגיעה מרצונו, יש לזה אפקט אחר לגמרי (ברור, לא חשבתי אחרת).
ולא משנה כמה ארצה, אאבק ברצון להגיע לאורגזמה עד לחוסר אונים מוחלט. כי זה שלו.
הוא הצליח להטריף אותי ימים שלמים, ואני כבר מתה שיביא אותי לפורקן. שישחק בי ממש, ולא רק מרחוק.
ביקשתי אישור לגעת.
לא לגמור – רק לגעת.
לשחק קצת עם הרטיבות שהוא מוציא ממני, להרגיש מה הוא עושה לי.
אני הצעצוע שלו. כשאני לידו, וגם מרחוק.
ואני הכי נהנית כשהוא משחק בי. במוח שלי.
ולצעצוע שלו יש עכשיו צעצוע חדש.
לא כדי לשחק איתו לבד, וגם לא כדי להפעיל אותו בעצמי.
ויברטור שמופעל ישירות מהטלפון שלו: הקצב, התדירות, העוצמה.
שנינו הצעצועים שלו.
האורגזמות שלי נמצאות בידיים שלו.
לגמור זה לא מובן מאליו...
וכשהאישור ממנו הגיע – זה היה כמעט, אבל ממש כמעט, כאילו היה שם בעצמו.