|
|
|
אני רוצה זמן רק לעצמי. אני לא צריכה אפילו לעשות משהו כיף במיוחד. רק זמן בו לא אצטרך להתייחס לאף אחד. נמאס לי לחייך, להיות מנומסת, ללטף, להצחיק, לגרום לאחרים להיות מרוצים. נמאס לי להיות תמיד בסדר.
אני רוצה לשבת ולא להתייחס ל א ף א ח ד. להתעסק רק בעצמי, בלי שמישהו ירצה ממני משהו.
יום מטורף מטורף, לחוץ פחד. אחרי שדאגתי לכולםםם בכל מחיר, הרווחתי פיצה מזורגגת.
בא לי להתחיל לכתוב בבלוג. לא שום דבר מיוחד. לא מרגש במיוחד. בא לי ללכוד את היומיום. מחשבות חולפות, רגעים חולפים. כל כך הרבה עובר לי בראש וכל כך מעט יוצא החוצה. כמו שכתבו לי באחת התעודות בבית הספר היסודי: "ניכר כי עולמך הפנימי עשיר". אבל הי, לא מתחייבת לכלום. גם לא לעודף הסברים.
היום אני די עצובה. די בודדה. למרות שלא הייתי לבד רגע. אבל זה לא קשור.
פתאום, כשהמחשבות יוצאות, הן לא נשמעות לי שוות תיאור. בפנים הן היו הרבה יותר מעניינות. אז אני פורשת למיטה, לעסות את הרגליים הכואבות (דורבן) ולנסות לנוח קצת.
אמרתי לאמא שלי לא לבוא לעזור לי בסופ"ש הבא, כי העזרה שלה תמיד מלווה בשתלטנות (את ההסבר לא אמרתי לה), אז הולך להיות קשוח.
אני בגישושים ראשונים עם מישהו. בינתיים עוד לא נפגשנו, אבל כמה זה חשוב עבורי, סממן הנורמליות הזה... כל כך חשוב לבריאות הנפשית שלי. מזכיר לי שאני קיימת גם כאדם. לא רק כשכירה, לא רק כאמא. כאישה.
שמתי לב שלאחרונה, כשאני מתרוממת ממצב ישיבה, קשה לי להזדקף. ביום רביעי יש לי דייט. אמנם נפשי מגניבה ומדליקה כרגיל, אבל כל הגוף מתפרק לי. לפעמים נדמה לי שתוך כדי הליכה נושרים ממני איברים חיוניים, כמו איזה רובוט חלוד.
מותשת ברמות שאין לתאר. כל הגוף כואב. מזל שיש ויברטור. אוננתי בלי חומר סיכה וגמרתי מספיק לשנתיים. זה קצת שחרר את השרירים.
אבל מתי כבר יהיה לי בן זוג??? אמיתי. להרבה זמן. עד הבית אבות אם אפשר. זה לא כזה רחוק, אז בחייאת...
בסך הכל סופשבוע די נחמד. בעיקר החל משבת. שישי היה די קריעה, נסענו עם הילדים לליל הסדר,וגם המחזור התיש אותי. מנסה להנות מהזמן הקצר שנותר, כי האמת שהחזרה לעבודה קצת מלחיצה אותי... ישאר לי זמן לעצמי בכלל?
לא אכפת לי שלא ישנו במהלך היום. שיראו ערוץ בייבי, שישחקו, אבל שעתיים שלמות אחרי טיול להתבכיין ולעשות לאמא את המוות? רק בשביל לישון שעה ואז להתחיל הכל שוב? לא יפה. אני רוצה את מילת הביטחון שלי.
כנראה שאני שוב צריכה לקבל מחזור. השני מאז הלידה. כי נתפס לי הגב, ואני חרמנית. דאגתי עכשיו לגמור לכל חודש בשנה הקרובה וגם עוד קצת, למקרה שלא יהיה לי זמן. ועכשיו אני מרגישה קצת יותר כמו בן אדם.
אה, ופגשתי היום מישהי מהכלוב בסופר עם הבן שלי. זה היה מוזר!
עובר עלי שבוע וחצי קשה מאוד. הילדים קשים מתמיד, או שאולי כוחי נשחק כבר. אין לי מספיק שינה, וגיליתי שאני לא מסוגלת לתפקד בלי שינה בכלל. לא מצליחה אפילו לחשוב על המשימות שיש לי לעשות, אפילו לא להבין מהן. כל פעולה קטנה היא השרדות נקודתית בזמן של חסד. עכשיו היה זמן כזה: חברה נתנה לי לישון שעתיים, הילדים ישנים, ולי היה זמן לחפוף שיער, לאכול ולהכניס מכונת כביסה. היעד הבא: מקלחת. בארבע הם צריכים לאכול שוב, ואז צריך להוציא את הכלבה. איתם.
