סופרפוזיציה

פריצת דרך בהורות: "אז שהילד יבכה קצת". לילה שלם החזקתי אותו על הידיים, בלי דקה מנוחה. רק בתנוחה אחת. בכל פעם שביקשתי להחליף תנוחה למנוחה יותר, להשתרע קצת או אפילו לשבת בצורה קצת יותר נוחה במקום זקופה כל הזמן, פרץ בבכי תמרורים. החזקתי אותו עם אחותו ובלעדיה כל הלילה. במיטה הוא לא מוכן. בטרמפולינה צורח. ואני רואה שהוא מת לישון, גמור, אבל נלחם. בשבע בבוקר, בלי דקה שינה, נשברתי. הנחתי אותו בעריסה, על הבטן, ולקחתי אותו לחדר אחר, שלא יעיר את אחותו. בכה חמש עשר דקות ונרדם. אחר כך ישן ארבע שעות כמו בול עץ. ושנינו עמדנו בזה בכבוד. 

נפרדתי לשלום מחלב אם. היום הייתה השאיבה האחרונה. הגעתי למסקנה שעם הכמויות שאני מצליחה לייצר עכשיו, זה פשוט לא שווה את הזמן ואת ההשקעה. אבל אני כן מרגישה כאב. לתת לילדים את החלב שלך... מרגיש ממש מיוחד ומקרב. זה כאילו הדבר שרק את יכולה לתת להם. אבל הרבה דברים בלידה הזאת התגלגלו שלא כמו שרציתי ותכננתי. יותר מדי. כשהילדים היו בפגייה, לא היו לי כוחות ומשאבים פיזיים ורגשיים לשאוב יותר משלוש-ארבע פעמים ביום, וכך החמצתי את חלון ההזדמנויות שהיה אולי משמר יותר את החלב. וכששניהם חזרו הביתה לא היה לי זמן. ככל שגדלו כך גדלו האתגרים, ועברתי ימים ושבועות ללא שאיבה או יניקה. התעניינתי קצת בתרומת חלב אם, אבל זה מפחיד אותי.

אז באסה, אבל... הבת אדם צריכה לדעת מתי לפרוש בכבוד ולצמצם הפסדים. זמן הוא משאב חשוב כאן. חשוב מאוד. ולא צריך ללכת עם הראש בקיר.

אבל נשבעת לכם, כמעט בא לי להכנס להריון שוב רק בשביל לתקן כל מה שהשתבש בלידה הזאת. ללדת בלידה טבעית בסוף חודש תשיעי ולהניק מהרגע הראשון. לא רוצה עוד ילד. רק חוויה מתקנת. אבל מאוחר מדי בחיים ואני לבד מדי. שני ילדים לאמא יחידנית זה די והותר.

אז ביי ביי חלב אם. שמחתי לזמן שהיית. תודה על החוויה. מקווה שהילדים שלי יגדלו בסדר גם בלעדיך. בעזרת השם בקרוב מזון מוצק! 

בחופשת לידה, כמו בקרב, צריך לאכול, לישון וללכת לשירותים בכל הזדמנות שיש, כי מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה.

אח שלי אומר שכל יום שעובר, הוא יום אחד שמתרחק מחלום הבלהות הזה, ונדמה לי שהיום אני גם מתחילה להאמין. הילדים יגדלו ויתחזקו, ויהיה קשה פחות ופחות. ועוד חודש וחצי יסתיים בכלל גם הסיוט הזה שקוראים לו "חופשת לידה".

הזמנתי רופא הביתה, כי הרגשתי שעוד שניה אני מקלפת מעלי את העור. נתן אסיבל להרגעה , אבל משחה וכדורים אנטי אלרגיים רק מרשם. אני לא מוציאה עכשיו את האוטו. אחזיק מעמד עד לבוקר... כנראה שזו תגובה אלרגית לתחליב גוף חדש שניסיתי. אסור להחליף מוצרי קוסמטיקה. הם מלאים באלרגנים.

אין פינה בגוף שלא מגרדת לי. יש לי כבר פצעים וכל הגוף אדום. יש מצב שזו תוצאה של עייפות וסטרס. בחיים לא היה לי דבר כזה. 

כבר תקופה שאני רוצה לחדש את הבלוג, ופשוט אין לי זמן. היומיים האחרונים היו חלום בלהות, פשוט. תגדלו כבר!!!!!!!!

פתאום הבנתי שבין השאיבות לנסיעות לטיפול בכולם, אני לא ישנה יותר משש שעות ביממה. לא פלא שאני עייפה כל כך. 

יושבת כאן בפגיה ומסתכלת על תמונות של הורים אסירי תודה שהילדים שלהם השתחררו. אני רוצה ילדים גדולים, עם ריאות חזקות. זה הרבה לבקש? לפחות את הבן שלי שומעים כשהוא בוכה... 

מוזיאון המיניאטורות זה כאן. 

אמרו לי לשאוב חלב כל 3 שעות.  שאני חייבת. אם לא, הוא יתייבש. ניסיתי, אבל ב 12 בלילה הייתי חייבת כבר ללכת לישון. לא יכולתי. בשש וחצי הביאו לכאן מאושפזת חדשה. הכל טוב אצלה. לידה שלישית. היא אפילו בלי אפידורל. מתלוננת שלא ישנה כל הלילה. לפני הניתוח אני לא ישנתי שלושה לילות רצופים. ניסיתי לשאוב עם משאבה די פשוטה שאמא שלי מצאה בארגז בבית. כי אני לא יכולה לישון בפגיה, איפה שיש להם את המכונות הטובות. בקושי יצא חלב, ועכשיו אני בפניקה שהוא מתייבש או שאדפוק את זה איכשהו.

בכללי אני בדיכאון הבוקר. כועסת ובדיכאון ומרגישה לבד. ואשמה. לא טוב לי.