סופרפוזיציה

כל כך הרבה רגשות מורכבים סביב מה שעברתי ואני עוברת בימים האחרונים. כבד עלי כל כך. אני נעה בין צמרמורות, דמעות, בחילות ורצון להתקפל על האדמה ושיעזבו אותי בשקט. אין אף אחד כרגע באיזור שמבין את כל המורכבות של הכל. לכל אחד יהיה צריך להסביר את הכל, ואין לי את הכוחות והרצון. אבל פתאום הייתי רוצה שיפסיקו להגיד לי מזל טוב. מילה שאין בה הרבה. ריקה. הייתי רוצה שפשוט יחבקו אותי וייתנו לי לבכות כאילו אין מחר. 

בביקורת שגרתית לחלוטין, תפס הרופא שלי חשד למצוקה של העוברית. ביומיים שאחרי- בדיקות, מיון וחדר לידה. 

סביב השעה שש הבוקר, בניתוח קיסרי, נולדו בני וביתי, בשבוע 32. כרגע בפגייה. לא כך ראיתי את זה קורה, אבל לגורל תוכניות משלו. 

ברוכות הבאות לעולם, נשמות קסומות שלי!!!

משום מה התגלגלתי לחדר לידה בשבוע 32. אני מאוד מקווה לא ללדת הלילה. העוברית שלי אומרת שקצת קשה לה. אחריות דומית את אומרת, חשופית? אולי זה טיפה דומה לאחריות הורית. כי לשתינו יש האחריות לשמור ולהגן על אלו שחייהם בידינו. לי קצת יותר קשה מלך אבל אני עושה את המקסימום. עוברית יפה ומתוקה שלי, אני נושמת, ואני מנסה לעזור לך ככל שאני יכולה כאן מבחוץ. את חזקה ואת משתדלת כל כך, אני יודעת. אמא גאה בך ואיתך כל הזמן. נתגבר ביחד, אהובה. 

יש לי קצת הפרעת אכילה. כלומר, זה לא חמור מספיק כדי להחשב כהפרעת אכילה, אבל זה שם והיה כבר מגיל ההתבגרות. אני אוהבת להקיא. אני כבר לא עושה את זה. עשיתי את זה תקופה קצרה בגיל ההתבגרות, כשהייתי על איזו דיאטת בריאות מטורפת. אבל עדיין, אם אני מרגישה שאכלתי יותר מדי, אני מסוגלת לדחוף אצבע ולהקיא. עכשיו נגיד עשיתי את זה, כי התפרעתי על מלא פיצה וסופגניות. יש אנשים שנגעלים או לא מסוגלים להקיא ככה. לי זה לא מפריע בכלל. ואם אני כבר מקיאה, אני אוהבת להקיא ממש את כל מה שיש בבטן, ואז אני מרגישה מטוהרת. אז אני לא עושה את זה מספיק כדי שזאת תחשב הפרעה, ואני גם לא בהתקפי זלילה מספיק כדי להחשב לבולמית, אבל עדיין, אני מודעת לזה שרוב האנשים הנורמלים לא סבבה עם לדחוף אצבע ולהקיא. אני, לעומת זאת, מרגישה ממש הקלה כשאני מקיאה. 

כאבי מחזור בלי מחזור- איזה תענוג. 

יסלחו לי הילדים שלי, אני רוצה שישארו בבטן כל עוד הם צריכים, ושיהיו בריאים ושיקחו כל מה שהם צריכים. זה לא סותר את זה שקשה, ומוזר ברמות שלא תתוארנה, לחלוק את הגוף שלך עם עוד שניים. 

כואב לי כל איבר בגוף. אני בקושי הולכת. עשר דקות עמידה בשבילי זה כמו 3 שעות בשביל אנשים נורמליים. האמת היא שאני כבר די מוכנה להחזיר את הגוף שלי לעצמי. הייתה פעם, מרגיש כל כך מזמן- שהוא היה רק שלי.

הזוי, חברים. כל העסק הזה פשוט הזוי.

חזרתי מקורס הכנה ללידה. רציתי לשאול את המזוכיסטיות בינכן שילדו: יש איזושהי הנאה שאפשר לשאוב מצירי לידה? או שזה רק כאב נוראי נטו? 

הגיעו הימים הקשים. התעוררתי מוקדם ולא יכולה לישון יותר. ישנתי יותר מדי בסופ"ש. ואכלתי יותר מדי. ובעצם לא עשיתי כלום, בעיקר הייתי לבד. וקשה לבד, אבל גם ביחד זה לא להיט. מעייף כשלאחרים יש ציפיות ממך. מצפים שתדברי, מצפים שתהיי נחמדה, מצפים שתעריכי אותם. לפעמים נדמה לי שאני פשוט רוצה לעצום עיניים ולשכוח מהכל. 

אני יודעת שאני בחרדות. כנראה שבחרדה, כמו בכאב של צירים, כמו בכאב של סשן, צריך לחבק אותה. לנשום לתוכה. ללכת עם הגל ולא להתנגד לו. להשאר עם הראש למעלה. 

התחלתי לצפות בקורס הכנה ללידה מצולם ביוטוב. בדיוק היא מדברת על שלב הצירים. אני חייבת לומר שזה נשמע מפחיד פחד מוות. רציתי לידה רגילה, אבל פתאום בא לי לברוח לקיסרי... 

אבל הי. רגע. אני לא סאבית בעצם? הרי אם יש מישהו שיודע להתמודד עם כאב זו אני. לא עברתי שאיבת ביציות ללא הרדמה? עברתי. אולי אני יכולה. הי, אולי אני יכולה להעמיד פנים שהכל סשן אחד גדול? 

אני קצת מתפרקת פה. מדהים אותי שדווקא מנשים יחידניות אני נתקלת בשיפוטיות. 

אין שום אפשרות להביע קושי עם המקום הזה, של היחידניות. אי אפשר לכתוב בקבוצות שלהן. בכל פעם שאת מביעה קושי או כל סימן לחולשה, מייד את מקבלת השתקה בהפוכה: "את חייבת להיות לביאה! את חייבת להיות חזקה!" מישהי אפילו אמרה לי שאסור אפילו לח ש ו ב על הכאב, כי זה עובר לילדים. 

בחרתי לא לוותר על להביא ילדים. ל א בחרתי כאופציה ראשונה שלא לעשות זאת בזוגיות או לפחות בהורות משותפת. זה פשוט לא הצליח. לא מצאתי את הפרטנר המתאים. וכן, זה קשה הרבה יותר לבד, מכל בחינה שהיא. פיזית, נפשית, כלכלית. בוודאי שעם תאומים. וכן, כואב לי שלילדים לא יהיה אבא. לא יכול להיות שאסור לומר את זה. בדרך כלל, יותר טוב עם אבא. 

הייתי היום בסיור בחדר לידה, לבד. כולן היו עם בני זוג. וכן, קינאתי. הרגשתי ממש לבד וזה לא היה נעים. 

אני לא זקוקה לרחמים. באמת שלא. רחמים מחלישים וגם אין סיבה. בכל זאת בחרתי בדרך הזאת. אבל לא יכול להיות שאין מקום אחד בעולם שבו אפשר להתבטא בחופשיות בלי שיתנפלו עליך. אני שומעת אמהות בזוגיות מתלוננות. אז למה לי אסור, לא הבנתי? אם משהו, אז לי קשה יותר. אין לי שום שאיפה להיות סופר וומנית. אני חושבת שזה יאכל אותי מבפנים. וזה שבחרתי להיות אמא יחידנית לא אומר שלא מגיע גם לי להשען לפעמים. להרגיש חלשה. לקבל חיבוק, בלי כל השיפוטיות המסריחה הזאת. 

לא רוצה לצאת מהבית יותר. 

שבוע 24. אני בשמירת הריון כבר שבועיים. השבועיים הראשונים היו ריצות בין רופאים ובדיקות לביטוח לאומי. עכשיו יש קצת הפוגה. הסתיימו הבדיקות הגדולות והסידורים האקוטיים. ועכשיו אני מתחילה להרגיש... נרגשת? בין חיוך לפניקה. פתאום אני ממש יכולה לדמיין את הימים שאחרי הלידה. איך זה יהיה, בבית החדש שלי (שאני עוד צריכה למצוא, הממ...). איך זה יהיה, רק אני והם... גם אם יהיו בהתחלה אנשים נוספים, אני האמא ואני האחראית, וזה אני והם... האמת היא שאין לי מושג איך לטפל בתינוקות. לא מתביישת להגיד. גם אם יצא לי פה ושם בנעוריי לעשות בייביסיטר, להחליף חיתול ולנדנד תינוקות זה אחרת מלהיות אחראית לכל היבט בחיים שלהם. כל היבט בהתפתחות שלהם. זו אני- האלוהים שלהם. 

אומרים לי: "זה יבוא לך באופן טבעי", וזה ממש מרגיז אותי. מה, זו בושה ללמוד? למה אני צריכה לחכות שמשהו אולי יבוא לי באופן טבעי ואולי לא? למה אני צריכה לעשות טעויות שיכולות להמנע? למה אני צריכה לדשדש בחוסר ידע, לעשות נסיונות באמהות אינסטנקטיבית עם הילדים שלי? לא מאמינה בזה. מאמינה בלימוד וידע. כמו שכשגידלתי חתלתולים שאלתי וקראתי. כמו שלמדתי את שפת הכלבים, ולא רק מלהסתכל על שלי. יש בסיס ללמוד, ואני רוצה ללמוד אותו בתקופה הקרובה. בשקט. וכן, אני יודעת שעד שלא מתנסים לא באמת יודעים, ואני יודעת שללא ספק אעשה טעויות, אבל יש דבר אחד שאני יכולה לעשות: את המקסימום שלי. 

בין חיוך לפניקה. בין לב גועש לגוף שסוחב בקושי. לאט ובטוח- ממשיכים.