סופרפוזיציה

בא לי לאונן, אבל מתפדחת מהילדים:)

האם אחזיק מעמד עד ללידה, בעזרת השם? 

או לפחות את רוב החוויות שיש לגוף האנושי להציע.

אבל עד שלא חוויתם הריון, לא חוויתם כלום. אפשר להשתפך על כמה זה נפלא ומרגש ובלהבלהבלה, אבל יותר מהכל- זה מ ו ז ר! אני מרגישה תחושות שלא ידעתי שקיימות, במקומות שלא ידעתי שאפשר להרגיש. אין פה כוונה אירוטית, דווקא. פשוט תחושות חדשות. וזה דווקא נחמד שבגיל כזה עוד אפשר להתחדש:) 

סתם כותרת שקראתי כאן, והציתה בי זכרונות לא נעימים. 

זה לא קורה רק בבדס"מ, אבל כשזה קרה לי בבדס"מ זה הרגיש רע יותר. פעמים שלא הייתה לי מילת ביטחון, וחשבו שהלא שלי הוא רק סוג של פנטזיית אונס, או שלא הבינו אותו נכון וחשבו שאני בעצם רוצה. זה קרה יותר מפעם אחת. והעניין הוא לא עבורי לצעוק פה: "אונס, אונס!". אני חושבת שזה מורכב יותר, גם עבורי. זה שטח מבלבל. אתם יודעים, אפילו עם מילת ביטחון, כבר קרה לי שהגבר פשוט חשב שאני לא מתכוונת אליה באמת, אבל הוא עצר כשהתעקשתי. בדס"מ הוא תחום מבלבל מאוד, עם המון שטחים אפורים. אבל כשאין מילת ביטחון, קשה יותר לצד השני להבין את הלא. מבלבל יותר. אני מבינה את זה. לכן חושבת שגם ואולי אפילו בעיקר בסטוץ, היא חיונית. 

אז אני לא רוצה להכנס לשיח של "מי אשם", כי אני חושבת שהוא מיותר ולא מוביל לשום מקום. הנקודה היא שנאנסתי. ונכון, אני מזוכיסטית ופגועה מספיק כדי לשאוב הנאה אירוטית מזה בדיעבד. אבל זה הסב לי יותר נזק מתועלת, ופגע בי יותר משעינג אותי. 

כי אני חושבת שגם בבדס"מ חייבת להיות הסכמה, או רצון. אם אנחנו חוצים את הגבול הזה, בשגגה או בכוונה... טוב, הנפש היא מקום עמוק ואפל, והיא שברירית יותר משנדמה לנו. אנחנו צריכים לשמור עליה. 

כן, ולכי על מילת ביטחון. כשהוא חרמן מאוד, הרגישות שלו לדקויות יורדת, וחבל. אולי שכחת לרגע שמתוך פזיזות שמת את הגוף והנפש שלך בידיו, ולו זמנית. 

לא יודעת מה אני יותר, מדוכאת או חרדה. בשבוע הבא אני יוצאת לשמירת הריון, וזה מצד אחד מרגיע ומצד שני מפחיד. ויש לי בדיקות מפחידות (התוצאות), והכל כל כך הרה גורל וגדול...

כרגע אני הכי מודאגת מהדברים הקרובים- בריאות העוברים, השמירה, למצוא דירה חדשה, קשיים כלכליים... 

אבל מדי פעם, בחלומות ובמחשבות חטופות, מתגנבות חרדות גם מהעתיד. אם איכשהו הכל יסתדר והם יוולדו ויהיו בריאים... איזו מין אמא אני אהיה? איך אסתדר? הכל כל כך גדול וקשה, ולפעמים אני מרגישה שזה מוחץ אותי. אני משתדלת לעולם לא לקחת חיים. גם לא של ג'וקים, או עכברים. אני מרגישה שלקיחת חיים היא התחום של אלוהים, לא שלי. והנה אני משחקת באלוהים. מנסה להביא חיים לעולם. מי אני חושבת שאני??? ולמה התחייבתי כאן בדיוק??

וככה, בין חרדות לדכאון, עם גוף שהולך ונהיה כבד יותר מאי פעם, וכואב, אני מנסה לשרוד, איכשהו, בלי להתפרק. 

א נ י צריכה ציוד תינוקות:,עגלת תאומים, מושבי בטיחות לרכב, סלים קלים, עריסות, כרית הנקה, בגדים, צעצועים וכל דבר אחר שעשוי לסייע. למסירה בלבד, מרכז הארץ. תודה:)

גדל לי החזה. להערכתי במידה. ההריוניות האחרות אומרות שיגדל עוד. ההיקף עוד איכשהו בסדר, אבל הגביעים קטנים מדי, אז אם זה הם לא יושבים ממש טוב, יש חשש תמידי שהפטמות יציצו מתחת. 

#סטיות הריון#

אני משתנה תדיר. אבל זה ידוע: השינוי אצלי הוא קבוע. 

במוזיאון מכונות המין הבנתי שאני לא באמת אמינית. אני רוצה ויכולה להתענג על מין. אני רק צריכה למצוא את האדם לעשות את זה איתו. החרדות זה מה שהורס לי. מקווה שיום אחד אמצא גבר לחקור איתו מיניות מתוך רוגע גדול, בלי שחרדות יעלו תוך כדי. 

אז למי שלא יודע, אני בהריון. יחידני. עם תאומים.

מן הסתם זו תקופה מאוד סוערת ולא פשוטה, מלאה בדאגות וחששות וחיבור לעצמי בכל מובן אפשרי. 

כמו כן (זה קשור לתובנות שלי לאחרונה). הגעתי למסקנה שלעולם לא אקיים יותר יחסי מין שלא מתוך אהבה גדולה. זה לא אומר שאני מרגישה פחות חשק מיני. החלומות מציפים והחשק חזק יותר מאי פעם. 

בהקשר זה, תגידו, איפה אני יכולה לראות אנשים חוטפים מכות, בלי סיגריות ובלי מוזיקה חזקה מדי? חוץ מבפורנו... 

רוב הזמן אני לא מתעסקת בכלל במיניות, לא חושבת עליה, ואז פתאום יש לי חלום חזק כמו אתמול בלילה, גדוש במיניות, כאב, פחד והשפלה. 

איך בא לי להיות הפרוייקט האישי של מישהו. אולי אני פשוט זונת צומי. או שאני מכורה לכך שמטפחים אותי. אני עציץ. טפחו אותי!!