נראה שהצד הלסבי שלי מתפתח. מוזר.
סופרפוזיציה
כשנבדוק נגלה מה קורה בפנים.אני חייבת לציין שגברים תובעניים לא באים לי טוב, בתחילת היכרות. זה מכבה אותי בשניה. ואני חווה את רוב הגברים כתובעניים. זה בכלל לא רק בכלוב.
מה שאני כמהה אליו זה אותו הגבר שפשוט שם, בטוח בעצמו, עצמאי, וישמח להיות בקשר איתי. ככה אני בנויה. ככל שדוחפים אותי, אני שולפת קוצים. ככל שמזמינים אותי (אם כמובן זה מתאים בכללי), אני נמשכת.
קצת מייאשת לי החוויה הגברית. אפילו באוקיי קיופיד זה ככה. אבל לא נורא. כבר מזמן הפסקתי להסתכל עליכם הגברים כעל מושיעים. אני כן זקוקה לקשרים, ויהיו לי קשרים, אבל- לא יודעת כמה זמן הם ימשכו. וגם זה בסדר. כי הדבר הכי הכי גרוע לי- הוא להזדקק. זה תמיד משאיר אותי מרוקנת.
סתם בשיחה עם מישהי- מתברר שאני לא מאושרת.אין לי כמעט רגעים של אושר. רק רגעים של פחות אומללות. עכשיו, אני לא מסירה אחריות. אני יודעת שיש דברים שאני יכולה וצריכה לעשות כדי להיות יותר מאושרת, או לפחות פחות אומללה. ואני עושה אותם. בקרוב הם יקרו, אני מקווה.
אבל צריך להודות שכרגע המצב שלי בכלל בכלל לא מזהיר, ולא חשוב איך הופכים את זה. אני בתקופה ממש מחורבנת. לא התכוונתי להכנס אליה. היא פשוט קרתה. ואני יודעת שזה בטח קשור לכך שאני מנסה להגשים חלומות שאולי לא נועדו לקרות, עבורי. אולי אני לא אמורה לקחת כל כך הרבה מקום בעולם הזה. אולי זה היקום שמתקומם עלי, ומשקיע אותי בתוך ביצה טובענית, שאולי תהרוג אותי. אולי. אבל גם זה היה בלתי נמנע. כי אני לא יכולה שלא לחלום, שלא לשאוף, שלא לרצות. גם אם אסור לי.
אבל בעיקר אני רוצה וזקוקה לחיים של שקט. כמה שיותר שקט. זה אולי הדבר היחיד שיעצור את השקיעה שלי.
רע מאוד מאוד מאוד. אני שוקעת.
ואני לא מוצאת מה. אולי זו אני שנשרפת.
אשמח לשמוע אלו יתרונות יש לדעתכם לניהול אורח חיים פוליאמורי.
להדגיש- אני לא מדברת על מלא זיונים. מדברת על ריבוי מערכות יחסים. ריבוי אהבות.
בתקופה קשה. כל כך זקוקה למישהו שיראה אותי רגע לפני.
יש שיפור ניכר במצבי הרגשי.
מרגישה זקנה אבל עדיין פה. עדיין אני. הכי חשוב זה להמשיך לשאוף לעבר המטרות שלנו.
הכל בסדר.
כל זמן הוא זמן מתאים לאהבה.
עוברת התמוטטות עצבים.
מהסוג שכל הדמעות לכודות מאחורי העין אבל לא יוצאות החוצה.
מהסוג שישנים כל הזמן וברגע שפוקחים עיניים מרגישים שנרדמים שוב.
מהסוג שמבועתים מהמחר.