שבוע 24. אני בשמירת הריון כבר שבועיים. השבועיים הראשונים היו ריצות בין רופאים ובדיקות לביטוח לאומי. עכשיו יש קצת הפוגה. הסתיימו הבדיקות הגדולות והסידורים האקוטיים. ועכשיו אני מתחילה להרגיש... נרגשת? בין חיוך לפניקה. פתאום אני ממש יכולה לדמיין את הימים שאחרי הלידה. איך זה יהיה, בבית החדש שלי (שאני עוד צריכה למצוא, הממ...). איך זה יהיה, רק אני והם... גם אם יהיו בהתחלה אנשים נוספים, אני האמא ואני האחראית, וזה אני והם... האמת היא שאין לי מושג איך לטפל בתינוקות. לא מתביישת להגיד. גם אם יצא לי פה ושם בנעוריי לעשות בייביסיטר, להחליף חיתול ולנדנד תינוקות זה אחרת מלהיות אחראית לכל היבט בחיים שלהם. כל היבט בהתפתחות שלהם. זו אני- האלוהים שלהם.
אומרים לי: "זה יבוא לך באופן טבעי", וזה ממש מרגיז אותי. מה, זו בושה ללמוד? למה אני צריכה לחכות שמשהו אולי יבוא לי באופן טבעי ואולי לא? למה אני צריכה לעשות טעויות שיכולות להמנע? למה אני צריכה לדשדש בחוסר ידע, לעשות נסיונות באמהות אינסטנקטיבית עם הילדים שלי? לא מאמינה בזה. מאמינה בלימוד וידע. כמו שכשגידלתי חתלתולים שאלתי וקראתי. כמו שלמדתי את שפת הכלבים, ולא רק מלהסתכל על שלי. יש בסיס ללמוד, ואני רוצה ללמוד אותו בתקופה הקרובה. בשקט. וכן, אני יודעת שעד שלא מתנסים לא באמת יודעים, ואני יודעת שללא ספק אעשה טעויות, אבל יש דבר אחד שאני יכולה לעשות: את המקסימום שלי.
בין חיוך לפניקה. בין לב גועש לגוף שסוחב בקושי. לאט ובטוח- ממשיכים.
