סופרפוזיציה

ובדייט הוא אמר: "אני לא חבר שלך". כן, זה משפט מחרמן בעיני, אבל שם זה נעצר. כדי לתת אמון באמת, כדי לוותר על הגדרות, כדי לשאת אינטימיות גמורה, אני חייבת שתהיה חבר שלי. חבר נפש. ממש כפי שאתה. בחברות אין היררכיה. יש רק שתי נשמות צמודות, ללא חומות מפרידות. ומהחיבור הזה אני יכולה לקבל את סמכותך ולחבוק את רגליך. רק מתוך ביטחון מוחלט בך, המושג מכך שלפני שהרכנתי את ראשי, היינו בגובה העיניים האחד של השניה. 

היא משתלטת עליך. והרבה פעמים את מרגישה שאת חייבת לנקוט בפעולה, או שתמותי. 

החרדות שלי, שתמיד היו קיימות, התפרצו והתחזקו מאוד עם תחילת המלחמה ועוד יותר עם אירוע טרגי שהתרחש בחיי לפני כשנה. 

אני מנסה ללמוד לרסן את המפלצת הזאת, כי היא לא אני, ואני לא מוכנה לתת לה שליטה. 

אם יש כאן א.נשים הסובלים מהתקפי חרדה או פאניקה, אשמח אם תגיבו. 

הבן אדם הכי טוב שאני מכירה, וזה שהיה הכי טוב אלי. לא טוב לי עם התחושה שאני לא ראויה לך. אני מקווה שהיא תעבור. אני מקווה שארגיש ראויה לך. מרגישה שאני צריכה להוכיח את עצמי, ולא בגללך ולא כי אמרת. אני זו שחסרת מנוחה. אני רק רוצה לנוח ולהרגע בזרועותיך. לקבל את כל מה שאתה נותן, בלי לפחד, בלי לחבל, בלי לברוח.

בכל פעם אני מנסה ללמד את עצמי איך לא לברוח ממך, מאיתנו. אני יודעת רק להלחם, לברוח או לקפוא. אני לא יודעת איך להרגע ולהיות בטוב. אני יודעת לקחת, אני לא יודעת לקבל. אני רוצה להצליח להנות מלחסות בצלך, עץ שלי. 

כשהבת שלי מקשקשת שטויות במקלחת, ואני לא מסוגלת להקשיב לה. נכון, זה שטויות, אבל היא מרגישה כשאני לא איתה, ומגיעה לה שאהיה איתה. 

או כשהבן שלי רואה שבכיתי, ושואל: "למה את רטובה"? ואני מנסה להבין אם הוא לא יכול להפנים שאימות בוכות, או שהוא באמת חושב שנרטבו לי הפנים ממשהו. 

לילדים מגיע הורים שיהיו איתם ועבורם. רק שלפעמים אני לא יכולה. אני הולכת לאיבוד בתוך עצמי ואני נותנת להם פחות. ואז אני מאוכזבת מעצמי וכועסת על עצמי עוד יותר. אבל לפעמים מכאיב לי החיבוק מהם, או שאלות חודרניות. לפעמים אני צריכה לסגור את הדלת ולהתפרק, כדי שלא אתפרק לידם. זה מפחיד לראות אמא בוכה. 

בדיוק היום דיברתי עם מישהי שמלווה אותי. אמרתי לה שיצא לי לעשות אינטייק לאחרונה, וכמו באינטייק יצא שסיפרתי את סיפור חיי, שמתומצת לארבעים דקות נשמע די מחריד. היא אמרה לי: "אבל תראי כמה התקדמת". היא התחילה למנות את כל ההישגים שלי, ולא רציתי להפריע לה ולהסביר עד כמה שברירי הכל. 

הכל כל כך קרוב לפני השטח. בשניה אחת הקרח יכול להשבר. היום הוא נשבר. נפצעתי. והעולם לא בטוח לי. אני לא בטוחה שאני רוצה לחזור לעולם הזה בו אני נאבקת ומאמינה, בו אני שמחה לפעמים. כי זו אשליה. בשניה אחת קטנה הכל יכול להשבר ואני אטבע. אז למה בכלל להתאמץ? לפעמים פשוט בא לי לוותר ולהפסיק להאבק. להפסיק לנסות להשיג משהו טוב יותר. לוותר על השמחה. כי כשיש שמחה ותקווה, שם נפצעים הכי קשה כשהכל מתפרק. 

כל כך 

כועסת

ומוצפת

ומפוחדת

ורוצה לברוח

ולא יודעת מה לעשות עם כל זה. 

הלוואי והייתי יכולה ללכת לבכות אבל אין אפשרות כרגע.

שונאת את עצמי. נגעלת. ומרגישה צמרמורות בכל הגוף. 

האמת שמהבוקר יושב לי סיוט שהיה לי בלילה. ואמרתי עכשיו לידיד שאני מפחדת ללכת לישון. דיברנו קצת על החלום, וחשבתי שהתובנות שהעלה היו מעניינות. 
אני הייתי בטוחה שהעל טבעי הרשע בא לדבר איתי. אבל אחרי השיחה חשבתי שאולי השדים הם בעצם השדים שלי, השדים שבתוכי. בחלום מישהו קרא לי, גבר, לבוא אליו. לא רציתי לבוא אליו, אבל משום מה, במקום להתעלם ממנו ופשוט לא לבוא, בחרתי לומר לו באופן ישיר שאני לא רוצה לבוא אליו. בתגובה הוא פשוט הביא אותי אליו בכוח. זה היה מאוד מפחיד ולימד אותי מה שבעצם ידעתי- אסור להתעמת ישירות עם סכנה, כי אז זה מרגיז אותה ודברים רעים קורים. 

הידיד הזה שאל אותי מי בעבר לא כיבד את הגבולות שלי. האמת היא שהרבה אנשים, גם גברים וגם נשים, אבל אין אחד שאני חושבת עליו באופן ספציפי. 

אני חושבת, כשאני מסתכלת אחורה על החיים שלי, שקרו לי דברים באמת נוראיים. אני יודעת שהם היו נוראיים, גם בגלל הטראומות שהם יצרו בחיים שלי. אבל באופן מוזר, לגבי רבים מהדברים האלו, אני מרגישה לקוניות. הם נראים לי כאילו הם קרו למישהי אחרת. הם משוללי רגש, או שהרגש קהה כזה. ומה שעצוב הוא שנראה לי איכשהו בסדר שהם קרו. 

אז איש מפחיד שאני רועדת ממנו- בבקשה תכבד את הגבולות שלי. אני לא יודעת למה אתה רוצה שאבוא ומה אתה רוצה לעשות לי. אבל אני לא חושבת שאני אדם רע שזה מגיע לו, לפחות לא בגלגול הזה. השתדלתי לעשות טוב. אני משתדלת לא לעשות רע. באמת שאני משתדלת. אז למה אתה רוצה לפגוע בי? האם אני פגעתי בך? או שאתה מעניש אותי במקומי, כי לפעמים אני בטוחה שאני רעה ושמגיע לי כל דבר שיקרה לי? 

האם מותר לי לבקש שלא ללכת למקום שיעשה לי רע, לאיש שיפגע בי? זה מותר לי? האם מותר לי לבקש שיהיה לי טוב? אני באמת רוצה לדעת אם זה מותר לי. 

אני תמיד רוצה לגמור אך ורק על פי פקודתך. ככה האורגזמות שלי יהיו שלך באמת. אני ממש רוצה לתת לך את זה. 

יש הבדל בין לשחרר מושכות ללשחרר אחריות.

אני מעדיפה שלא לעצור סשנים באמצע, ואני משתדלת שלא להגיד "לא" כשהאיש שלי אומר לי לעשות משהו מחוץ לסשן. הסיבה היא לא שאני מסירה אחריות משמירה על עצמי, גם לא חשש לסרב או לעצור באמצע. 

הסיבה היא, בפשטות, שאני רוצה לראות לאן זה יוביל. אני נותנת הזדמנות לכך שזה יוביל למקום טוב. אני יודעת ללא ספק שהוא אוהב אותי, שומר עלי ורוצה בטובתי, והידיעה הזאת מאפשרת לי לשחרר את המושכות. עדיין אעצור אם ארגיש שמשהו הוא בלתי נסבל, פיזית או נפשית, אבל אם הוא לא כזה, אתן הזדמנות.

 כשהחיים עמוסים בתחומי אחריות גדולים, שלפעמים מרגישים קשים מנשוא, יש משהו מאוד מרגיע בלתת למישהו אחר להוביל. המקום הזה שבו את הילדה ויש מישהו שמוביל אותך, חוסר הידיעה לאן זה יוביל- לפעמים מתגלות הפתעות, ובגיל מסוים הפתעות הופכות למצרך נדיר ומאוד מרענן. 

אז הרגע הזה בסשן בו את לא מוציאה מילת ביטחון, למרות שמאוד כואב או מפחיד לך, הרגע הזה מחוץ לסשן בו את מצייתת להנחיה למרות שממש לא בא לך- אלו הרגעים המתוקים בהם את חווה התעלות ורוגע. אלו הרגעים שמובילים אותך למקומות חדשים, שלא היית מגיעה אליהם לבדך. 

הרגשתי צורך לכתוב את זה כי אני רואה בהמון מקומות הדגשה של אחריות הסאבית למילת ביטחון, ובמקביל איזשהו חשש נורא גדול לניצול או פגיעה מהצד השולט. אבל כן יש את המרחב הזה באמצע בו דברים הם ממש טובים ונכונים. חובת הזהירות תמיד קיימת, אבל בואו לא נשכח לשחק במרחבים האלו באמצע, סתם כדי שלא נפסיד חלק מהיופי שיש לעולם הזה להציע.

שאני מוצאת את עצמי כמעט גומרת כשאני חושבת עליך, בזמן נהיגה. 

דקירות הכאב שיש לי עכשיו, אחרי שהענשת אותי, היו סתם מציקות. אבל הן לא, הן אות לאהבתך, ומכיוון שכך- אני מאושרת עליהן. נתת לי משהו מעצמך שממשיך גם אחרי סיום פגישתנו. תודה לך על אהבתך.