אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

עד הצרחה הבאה

בין החתלה להאכלה
לפני יום. שני, 16 בספטמבר 2019, בשעה 23:23

היום הייתי מותשת ממש. חזרתי מפתח תקווה בסביבות שלוש, ישנתי 20 דקות, הייתי גמורה, והלכתי לאסוף את הילדים. הם דווקא היו מתוקים בשלב הזה. הלכנו הביתה, אכלנו, הלכנו לבנק ולסופר פארם, לקנות להם אוכל. כשחזרנו כבר היו עצבנים ממש, למרות שישנו בעגלה חלק מהדרך. טלוויזיה להרגיע, מקלחות. הילדה קיבלה ברזל במזרק, הילד בבקבוק עם האוכל. אכלו ונשארו עצבנים. הבן עם שלשול. כל הזמן חצי בוכה כזה. טוב, בסביבות תשע הבנתי שאין מצב הם נרדמים ככה, ולקחתי אותם ואת הכלבה לטיול. איך שיצאנו הילדה הקיאה את נשמתה בעגלה. הרמתי אותה, שלא תחנק, אז היא הקיאה את השאר עלי. ככה חזרתי הביתה, עגלה וכלבה ביד אחת, ילדה מקיאה ביד השניה. העליתי את הילדים אחד אחד ואז את העגלה. הצמדתי את הכלבה אלי, שלא תחשוב ללכת ללקק את הילדה. היא חולה על קיא. את הבן השארתי במיטה עד שאטפל בילדה. החלפתי לה בגדים. ניקיתי את העגלה כמיטב יכולתי, והחלפתי מזרן בעגלה. החלפתי גם אני בגדים. שמתי שמיכה על הקיא במשטח הפעילות... אחרי כמה דקות העצבנות גברה וההנתי עוז לצאת שוב. השרדות פשוטה. כרגיל, שני ילדים בוכים בלילה בחדר המדרגות. איך השכנים סובלים את זה אני לא יודעת. אמא מתעללת ממש. בכו בכו חמש דקות בטיול ונרדמו. חזרנו בנוהל הרגיל- ללא אור בחדר המדרגות, אור קטן בבית. מכניסה את הבת לחדר וסוגרת את הדלת, מכניסה את הבן למיטה ומביאה את העגלה. הייתי כבר מותשת לגמרי. הרגל בוערת מההליכה והדורבן. גם הגב כואב והמותניים. רק לנוח, חייבת לרדת מהרגליים קצת... נחתי עשרים דקות, קמתי, רחצתי 4 בקבוקים, חזרתי לנוח. קמתי, אכלתי, הכנתי את עצמי ללילה ועשיתי תרגילי אילוף עם הכלבה. בלי כוח בכלל. אבל מסכנה, זה הזמן היחיד שלה איתי... בכנות, די שחור לי. מחר אין גן או עבודה. כל היום עם הילדים. אני אפילו לא חושבת על זה. רק שורדת את הרגע, עד שיגדלו. הבטיחו שזה נהיה יותר קל. אני מחכה לזמן בו יהיה להם יותר קשב, פחות עצבים, לא כל דבר יהיה משבר בינלאומי. ודי עם ההקאות והשלשולים, די... הכל כל כך... מפרך. 

לפני 6 ימים. רביעי, 11 בספטמבר 2019, בשעה 22:01

חשבתי היום, ולא בפעם הראשונה, כמה שאני מתגעגעת לחיים הישנים שלי, בהם הייתי חופשיה. הייתי צריכה תזכורת חיצונית ממי שהכירה אותי אז, שבכלל לא הייתי מאושרת. החיים שלי היו נטולי משמעות והייתי בסכנה לשקיעה בדיכאון קיומי. יש אנשים שמסוגלים לחיות רק עבור עצמם ולהיות מאושרים. אחי הוא כזה. אבל הדנא הפרטי שלי מתוכנת לחיים למען האחר. אחרת אני לא מוצאת משמעות, וללא משמעות אני נגמרת. 

לפני שבוע. ראשון, 8 בספטמבר 2019, בשעה 07:32

רק להבהיר עד כמה כפויי טובה הילדים שלי, היום בבוקר מלמול חדש של הבת: "אבא בובה".

לפני שבוע. שבת, 7 בספטמבר 2019, בשעה 21:18

היום התחיל דווקא סבבה. הלכנו עם אחי למשחקיה, וכשחזרנו הם היו כל כך עייפים שאפילו זכיתי לשנ"צ... אבל אחרה"צ היה קשה. לקחתי אותם לטיול עם הכלבה והלכנו לגינה, להתנדנד, לאכול, לשמוע סיפור ולהפריח בועות סבון. בקושי הסכימו לאכול פירות, לבועות סבון לא התחברו. על הנדנדה חייכו רק כששרתי. את הסיפור אהבו. טוב, הצלחה חלקית... כשחזרנו הם ישנו, אבל הבת התעוררה עם ההגעה. שמתי אותה לשחק בסלון והיא החליטה לדפוק על כל הצעצועים, אז גם הבן התעורר בבכי מר. מסכן. טלוויזיה, משחקים, ואני מנסה לעשות עבודות בית ולגזור להם ציפורניים. רציתי לבשל להם משהו אבל לא היה זמן. הספקתי רק לחתוך לפני שהתחילו הבכיות. אז טחנתי להם עדשים עם רסק עגבניות ותבלינים. הבן לא רצה לאכול והבת הקיאה. לא מעריכים את המאמץ של אמא... הכלבה שיגעה אותי. כולם שיגעו אותי. אני מרגישה שכל הזמן אני בניטור אסונות פונטיציאליים או בעניינים פרקטיים. לא מחזיקה מספיק. לא מלטפת מספיק. לא נותנת מספיק לאף אחד. "בארץ הזאת חייבים לרוץ כל הזמן, בכל הכוח, כדי להשאר באותו המקום" (אליס בארץ הפלאות).

לארוחת ערב- מלפפון. 

לפני שבוע. שישי, 6 בספטמבר 2019, בשעה 21:10

אז היא התעוררה וצרחה. עד כאן הכל צפוי. אבל היא אכלה את הבקבוק מהר מהר ומייד הקיאה. את כולו. על המיטה שלי, על עצמה ועל הרצפה. הקאה מרשימה כזאת, גם מהנחיריים. אחרי שהקיאה הייתה דווקא שמחה ועליזה. מקווה שלא ירשה ממני את הפרעת האכילה...

הכלבה מייד הסתערה על הקיא. לא היה לי אפילו כוח לגרש אותה. ניקיתי הכל, הפכתי את המזרון שלי, החלפתי לאומללה בגדים וניקיתי במגבונים. איכסה של הקאה. אופייני מאוד לריפלוקס, לא יודעת למה הופתעתי, אבל קצת מלחיץ לנוכח הסיפורים האחרונים על הקאות מנוטרילון... הכנתי לה עוד בקבוק, אותו אכלה יותר לאט, ונרדמה. בטח הייתי אמורה להחזיק אותה עוד עלי... רציתי דווקא, אבל אני מותשת כל כך. פחדתי שארדם, או יותר גרוע- שהיא תתעורר ולא תרצה לחזור לישון. לפעמים פשוט מנסים לשמר חסדים קטנים. 

עכשיו כבר התעייפתי באמת. אני רוצה לסיים כמה דברים וללכת לישון. אני מצפה שהבן, או הבת, או שניהם, יקומו באמצע הלילה ולא ירצו לחזור לישון, כי הם נרדמו מוקדם מדי. הלוואי שאם זה יקרה זה יקרה ביחד. הכי גרוע כשהם לא מסונכרנים. את מסיימת עם אחד, חושבת שאת יכולה לפרוש למיטה, אבל כמובן שהם מצויידים בחיישן מנוחה. ברגע שאת פורשת לנוח- הם מתעוררים. 

לפני שבוע. שישי, 6 בספטמבר 2019, בשעה 20:28

הסופ"ש אמא שלי לא כאן. ביקשתי ממנה לא לבוא, כדי שהיא תוכל לנוח מאינטנסיביות הטיפול פה, וגם אני- ממנה. 

תכננתי ללכת עם הילדים לאירוע הערב, אבל הם נרדמו בטיול הערב ממש חזק. אז לא נלך. מצד אחד- חבל, ציפיתי לארוחה. מצד שני, אין לי כוח, ופתאום יש לי קצת זמן פנוי לפני שנעצמות לי העיניים. אני לא רגילה! אז רובו ניצלתי בינתיים לעבודות בית, כביסה, תרגילי אילוף עם הכלבה, וטיפה קראתי עיתון. ואכלתי. מה אכלתי? ארוחת וואו- חצי קופסת שימורים קרה של אפונה, מלפפון, עגבניה ופרוסת לחם. אבל אני בסדר עם זה. כשעייפים, הכל טוב. אולי מתישהו אני אפילו קצת ארזה,אם יהיו לי עוד הרבה ארוחות כאלו. 

עכשיו אני מחכה שהבת שלי תתעורר בצרחות כי לא אכלה בקבוק לפני שנרדמה. או שהבן יקום קודם, עם קקי או משהו. יש לי בקבוק שמחכה בחימום, סתם כי לא בא לי להלחץ כשהיא תתעורר. זה כאילו נופלת פצצה וצריך לצמצם נזקים- להביא את האוכל כמה שיותר מהר, לפני שגם הבן יתעורר ויהיה פה צונאמי. 

האמת שבכל זאת אני הכי רוצה לישון, אבל מרגישה אשמה כלפי הכלבה. אולי אשחק איתה קצת בשקט. כן, ויש לי כביסת יד לסחוט ולתלות...

לפני שבוע. חמישי, 5 בספטמבר 2019, בשעה 22:17

אני רוצה זמן רק לעצמי. אני לא צריכה אפילו לעשות משהו כיף במיוחד. רק זמן בו לא אצטרך להתייחס לאף אחד. נמאס לי לחייך, להיות מנומסת, ללטף, להצחיק, לגרום לאחרים להיות מרוצים. נמאס לי להיות תמיד בסדר. 

אני רוצה לשבת ולא להתייחס ל א ף  א ח ד. להתעסק רק בעצמי, בלי שמישהו ירצה ממני משהו. 

לפני שבוע. רביעי, 4 בספטמבר 2019, בשעה 22:42

יום מטורף מטורף, לחוץ פחד. אחרי שדאגתי לכולםםם בכל מחיר, הרווחתי פיצה מזורגגת. 

לפני שבועיים. שני, 2 בספטמבר 2019, בשעה 22:33

בא לי להתחיל לכתוב בבלוג. לא שום דבר מיוחד. לא מרגש במיוחד. בא לי ללכוד את היומיום. מחשבות חולפות, רגעים חולפים. כל כך הרבה עובר לי בראש וכל כך מעט יוצא החוצה. כמו שכתבו לי באחת התעודות בבית הספר היסודי: "ניכר כי עולמך הפנימי עשיר". אבל הי, לא מתחייבת לכלום. גם לא לעודף הסברים. 

 

היום אני די עצובה. די בודדה. למרות שלא הייתי לבד רגע. אבל זה לא קשור. 

פתאום, כשהמחשבות יוצאות, הן לא נשמעות לי שוות תיאור. בפנים הן היו הרבה יותר מעניינות. אז אני פורשת למיטה, לעסות את הרגליים הכואבות (דורבן) ולנסות לנוח קצת. 

אמרתי לאמא שלי לא לבוא לעזור לי בסופ"ש הבא, כי העזרה שלה תמיד מלווה בשתלטנות (את ההסבר לא אמרתי לה), אז הולך להיות קשוח. 

לפני חודש. שני, 12 באוגוסט 2019, בשעה 23:10

אני בגישושים ראשונים עם מישהו. בינתיים עוד לא נפגשנו, אבל כמה זה חשוב עבורי, סממן הנורמליות הזה... כל כך חשוב לבריאות הנפשית שלי. מזכיר לי שאני קיימת גם כאדם. לא רק כשכירה, לא רק כאמא. כאישה.