סופרפוזיציה

אני רוצה להיות נשלטת עם פאסון. כזאת שאומרת בדיוק את הדבר הנכון בזמן הנכון. לא מעצבנת, לא מעיקה, לא חרדתית. נטולת דרמות, סקסית ורגועה. 

רוצה, אבל לא מצליחה. ככה לפחות מרגיש לי, ואני השופטת הכי אכזרית של עצמי. 

ואתם.ן? איך הולך לכם.ן? 

ומה איתכם.ן השולטים.ות? גם לכם יש חרדות ביצוע? 😊

הרבה שנים צמתי ביום כיפור. בהתחלה כי הרגשתי שאני חייבת. בהמשך, כי ניסיתי ליצוק לזה משמעות. יש לי קטע כזה, עם למצוא משמעות בדברים🫠 רציתי לעשות חשבון נפש אמיתי. אבל לא הצלחתי. מה שקרה, פעם אחר פעם, הוא שהצום גרם לי להתמוטטות עצבים. הייתי בוכה ללא הפסקה, רגוזה מאוד, ולא הפסקתי לחשוב על אוכל ושתיה. זה הדבר היחיד שעניין אותי. לא הצלחתי לעשות חשבון נפש ולא זכיתי לחוויית ההתעלות הרוחנית שקיוויתי שהיום הזה יספק לי. במקום להרגיש קדושה, הרגשתי טמאה. אז אחרי כמה ימי כיפור כאלו, החלטתי שהמטרה אינה מושגת, והפסקתי לצום. 

יצא לי היום לחשוב על כאב בבדס"מ. עבורי יש כל מיני סוגים של כאב. יש כאב כיפי שגורם לסאב-ספייס. יש כאב מציק שאני לא אוהבת, אבל אני נהנית לסבול אותו כחלק מהתמסרות לאדוני. גם הוא מכניס אותי לספייס, אולי יותר מנטלי. הוא גורם לי לתחושת התעלות מהיכולת שלי להתמסר שם. ויש כאב שהוא פשוט בלתי נסבל, ואין בו שום הנאה או תועלת עבורי. אני רק מרוכזת בכאב ובכמה הוא בלתי נסבל. אני רוצה לברוח. אני מתנתקת. אין לי שום יכולת או רצון להתמסר שם. על הכאב הזה אני מוותרת. 

אני אוהבת לעשות התמרה לכאב, לפעולות, לרגשות. אני סוג של אלכימאית בדס"מ. 

אבל יש מקומות שאינם ניתנים להתמרה. אני גאה בעצמי ממש על היכולת שלי לזהות אותם ולומר: "זה- לא". 

אמרתי לחברה היום שאני מרגישה אומללה כל הזמן. היא אמרה שהדיכאון משקר, שזה לא נכון. שיש רגעים שאני צוחקת ושמחה, אבל הדיכאון מעלים אותם.

אולי זה נכון. ואם כן, זה מצער מאוד. זה אומר שאני כמו מסננת, שכל דבר טוב פשוט בורח ממנה. 

אני לא חושבת שתמיד הייתי אומללה. אולי כן. אבל לא ככה. לא לתקופה כל כך ארוכה ברצף. ולפני כמה שנים עוד חיכיתי שדברים ישתפרו, האמנתי שהם יכולים להשתפר. ולאחרונה הפסקתי להאמין. אני רק מצפה שיהיה גרוע יותר, בכל רגע. 

עברתי חוויה טראומטית לאחרונה. מאוד טראומטית. אני מתקשה להתרומם ממנה. אני איכשהו שוקעת יותר ויותר ויותר. אני מאמינה לה שלפעמים אני שמחה. אני יודעת בבירור שיש דברים שמצחיקים אותי. אבל איכשהו הכל מרגיש זמני וחמקמק כל כך. 

זה לא שאני הולכת להכנע לזה. אני דווקא רוצה להרגיש שמחה. אני מתגעגעת להרגשה הזאת. והי, אוגוסט זו תקופה דכאונית במיוחד, 24/7 עם הילדים, ללא מסגרות. 

אני לא מתכננת לעשות קריירה מאומללות. להיפך. 

אבל זה כן משהו ששמתי לב אליו. מאז תחילת המלחמה, אני פשוט אומללה ברמות משתנות, ולאחרונה הרמה מתייצבת. 

ואולי אני צריכה לבכות את החיים שלי ולעשות שלום עם השדים שלי, כדי להצליח להתרומם הפעם. אולי אני צריכה להיות הכי למטה לפני שאצליח לעלות. 

אני חושבת שכנראה, זה מה שצריך לקרות. זה בטח יקרה בזמן הנכון. בינתיים הלב שלי ימשיך לדמם, כל פעם רק קצת. לא לדאוג, אני לוקחת כדורים נגד אנמיה. 

אשמח לשוחח עם גבר או אישה המחפשים שולט.ת נשלט.ת לצורך חתונה והקמת משפחה, כחלק מזוגיות מונוגמית. 

מצד אחד, אני רועדת אחרי כל אתגר קטן. 

מצד שני, אני רוצה עוד, הרבה יותר. עמוק יותר, חזק יותר. אתה מתחשב בי יותר מדי. הבכי שלי מפחיד אותך? 

לא לחשוב, לא להיות, להמחק. רק כדי שאוכל להבנות מחדש. 

יהיה היום בו אחוש ראויה להיות בריאה ולהרגיש טוב. כרגע פשוט לא רואה את זה קורה. 

שוטף אותי גל דיכאון וחרדות. ממש קשה לצלוח את היומיום ככה. לא יודעת מה קרה ולמה זה קשור (אם כי יש לי כמה חשדות). לא יודעת מה לעשות בקשר לזה. זה כאילו ללכת עם כאב מתמיד, בקושי נסבל. סופר קשה. ואין כוחות לתפקד מעבר למינימום. 

אני עדיין כמהה לגבר שילמד אותי. עדיין רוצה להיות הקלוללס. אולי זו ליטלית בי, לא יודעת. זו פשוט העמדה שעושה לי טוב. 

את לא מסתכלת לי בעיניים, אלא אם כן אני דורש זאת ממך. את לא עומדת בנוכחותי ללא קבלת רשות. תמיד על ארבע, או בכל תנוחה אחרת שאבחר עבורך. תמיד עירומה לידי. וכל משפט יתחיל ויסתיים ב "אדוני". 

כשאני במצב רוח פוליטיקלי קורקט, אני מגחכת על כל זה. הגיחוך עוזר לי להסתיר עד כמה אני מתגעגעת. להודות בתשוקה העמוקה להיררכיה מוחלטת.

ברור שיחסים בהם זה כל מה שיש, כנראה שישארו שטחיים ועלולים גם להגיע למקומות רעילים. 

אבל הי, אולי הגיע הזמן לוותר על הגיחוך ולהודות- ככה אני הכי אוהבת את זה. כשהוא טורח להוריד אותי, לשבור מוסכמות ולצפצף על מראית עין. גם מצידו זה מצריך אומץ, ולא מעט. האומץ להעיף לי סטירה, למחוק לי את הגיחוך מהפנים, ולהעלות במקומו מבט כנוע מרחף. מבט של שייכות.

על ברכיי לפניך,

אהובי,

מתחננת לסליחתך. 

על ברכיי לפניך,

אישה בוגרת-

מתבזה. 

אני שואפת אל קירבי

את ריח השפלתי. 

תודה.