דקירות הכאב שיש לי עכשיו, אחרי שהענשת אותי, היו סתם מציקות. אבל הן לא, הן אות לאהבתך, ומכיוון שכך- אני מאושרת עליהן. נתת לי משהו מעצמך שממשיך גם אחרי סיום פגישתנו. תודה לך על אהבתך.
סופרפוזיציה
כשנבדוק נגלה מה קורה בפנים.אוהבת להיות שלך.
צריכה להיות שלך.
צריכה את השקט שבמקום הזה,
בתוך רעש אינסופי.
ואני צריכה
שתרצה אותי שם.
אני יודעת שאתה לא רוצה את הנשלטת.
אתה לא רוצה את בת הזוג.
או את החברה.
אתה רוצה פשוט אותי, על כל המכלול.
איך אמרת לי? "פשוט תהיי את".
וזה מספיק.
אני באמת רגילה להיות לבד. לעשות הכול לבד. אבל לפעמים כל ההבדל זה שיש איתך מישהו, לשכך את הבדידות והפחדים שלך. לעשות את הכול קצת פחות נורא. לרכך את הזוויות החדות, להרגיע.
היום חוויתי את זה פעמיים, בבוקר עם אדוני, ועכשיו, עם המלווה הרוחנית שלי.
ואני כל כך זקוקה לזה היום.
אני כל כך רגילה לבדידות שאני שוכחת לשבור אותה.
שאתה בחיים שלי. לפעמים אני מנסה למנן את עצמי. לא להציף אותך במחמאות והערצה. לא להרעיף עליך אהבה מוגזמת. לפעמים אני טו מאצ', ואני תמיד רוצה להיות קשובה אליך. לתת לך את מה שאתה צריך, לא מה שמכניס אותי לאופוריה.
ואולי זו הסיבה שאני כותבת כאן עכשיו, ולא לך. אולי לא תקרא כאן.
ואם כן, אולי אני יכולה להגיד לך, בלי להציף: תודה. תודה שאתה נהנה ממה שאני צריכה. שאתה נהנה להיות אדוני. תודה שאתה חבר נפש. תודה על ההקשבה המדוייקת והיכולת לראות אותי. תודה על השיעורים.
פשוט תודה, אתה מתנה מדהימה. אני אוהבת אותך, אדוני.
שמשהו לא טוב עובר עלי.
אני טובעת בעצמי. אני זקוקה למטרה, לשאיפות, למשהו לצפות לו.
אני לא יכולה להמשיך ככה יותר.
היא לומר לי את כל המילים הנכונות בבת אחת. גם אם לך אין צורך לומר אותן ככה פתאום.
אל תחשוב שלא שמתי לב איך כשביקשתי ממך לשמור עלי הסופש, קלעת עבורי סלסלה ממילים, שתגן עלי מהנהר השוצף.
איך זה שאתה יודע בדיוק מה לעשות גם מרחוק?
ואיך זה שיש בך את הכוח המאגי לשמור עלי כך?
ואם זה בא ממני אז מותר לי- להעריץ ולחוש אסירת תודה. לפחות היום. כי אתה שומר עלי כל יום מחדש.
שמטפלות שלי אמרו לי הרבה: את כאילו בוטחת, מספרת הכל, ואז פתאום מגיעים למשהו קשה, יורד מסך ואת מתנתקת. את בן אדם שקשה לו לבטוח באמת.
זה נכון. אני כאילו בוטחת, כשיש לי שליטה. כשאני בוחרת מה לספר ואיך. ואני תמיד מעדיפה להיות זאת שיוזמת, מתחילה, שולטת.
האמת היא שיש בי פחד נורא שירמסו אותי. שיהרגו אותי, שיפלשו אלי. אז או שאני נסגרת מראש, או שאני בוחרת את הקצב. ואתה תמיד אמרת שזה בסדר ושמותר לי לשמור על עצמי. אבל מתישהו, כל אדם, צריך ללמוד לתת אמון. אחרת אי אפשר להיות קרובים באמת, אתה פשוט תקוע במין סרט של החיים שלך, צופה במקום להשתתף בו, מנותק במקום פגיע. לא מרגיש כלום באמת. ואם אתה לא מסוגל להרגיש באמת, אז מה המשמעות? מה זה שווה בכלל?
עדיף כבר להשאר בבית ולצפות בנטפליקס, במקום לבזבז זמן על משחקי שווא עם אנשים.
אני צועקת הצילו רק כדי לצעוק. כדי לשמוע את הקול שלי מהדהד בבאר הריקה.
אני לא יודעת אם תבוא עזרה או שאמות לבד בחושך. אני הכי פוחדת למות לבד בחושך. עדיף כבר למות מהר ולגמור עם זה.
לפעמים אני מתנתקת. אבל לא תמיד אני מצליחה להתנתק.
לפעמים אני פשוט נשארת בסחי של עצמי, וזה גיהנום.
כן, תלכו לראות, כי הוא מעורר מחשבות, לפחות בעיני. קחו בחשבון שהסרט אינו על בדס"מ. הוא כן מפלרטט עם רעיונות בדס"מיים קונבנציונאליים וגם, בין השאר, מעלה מחשבות על מושג ההסכמה ועל מי באמת בשליטה.
בעיני הסרט בעייתי מבחינה קולנועית. יש בו סצינות לא הגיוניות, קפיצות עלילתיות ושטחיות של דמויות. ובכל זאת ממליצה לראות.
אבל כשאני עונדת לצווארי את הקולר שלך, אני מרגישה יותר שלך. זו כמו הצהרת כוונות, כמו קבלת עול מלכות שמים. ולא שלהיות שלך זה עול.
ויש משמעות מיוחדת לענידת הקולר כשאני נפגשת עם מישהו מהקהילה. זו הצהרה: אני שלך, ולא יקרה דבר ללא רשותך המפורשת.
אני אוהבת להרגיש שלך, אדוני. אני אוהבת את כובד הקולר על צווארי, מקרקע אותי. מגדר אותי. שומר עלי.