סופרפוזיציה

יש מישהי בקבוצת כתיבה שלי שמעריצה אותי. היא מסתכלת עלי בהתפעמות ושותה בצמא כל דבר שיוצא לי מהפה. במפגש האחרון היא אמרה לי שאני מאוד מיוחדת, שהיא אוהבת לשמוע כל מה שיש לי להגיד.... אמרתי לה שכולנו מיוחדים. אבל פייר, זה די כיף להיות נערצת. זה כמעט ולא קרה לי בחיים, אולי פעם או פעמיים. רק שמלחיץ לאכזב. 

אבל לא האמנתי. הוא אמר: "את עדיין לא אלכוהוליסטית, אבל את יכולה להגיע לשם". אני לא שותה בשוטף הרבה, רק בעיתות סטרס. העניין הוא שאחרי 40 יום של סטרס מטורף ודרינק אחד, לרוב שניים, בכל יום, אפילו הגוף מתחיל לפתח תלות, ולא רק הנפש. אז ביקשתי עזרה. 

היום התחיל בסל אבל עבר לאסל (אסל זה הטוב, כן?))

רק שהאיראניים לא יחרבו לי. 

ופוחדת, כי אני לא יודעת אם בכלל מותר לי לכעוס, או שיעלמו לי מהחיים בעקבות כך שאני מעיזה. 

כי אני מצליחה לבכות. עברתי לשלב הגועל העצמי והרצון למות. הלילה עוד ארוך, איזה כיף.

לונה העלתה את הרעיון של פורקן בבלוג. בואו נראה אם זה עובד...

קשה לי כשנעלמים לי. גם אם לא נעלמים לי. זה הגיוני? 

קשה לי להתקרב לאנשים, בטח כבוגרת. אני נפגעת מאוד בקלות ולא בא לי לפתוח את הלב. אז אני נמנעת. יש לי מעט חברויות, בטח כאלו שקרובות. בטח כאלו שבהן אני חשופה לגמרי. אין לי הרבה זמן לפגישות, ולפעמים אפילו לא כזה הרבה לשיחות טלפון. בעיקר מפני שאני עסוקה בלהיות פיליפינית והאלוהים בו זמנית של שני ילדים קטנים. 

לכן לפעמים אני לא מרגישה כשאני לא בתקשורת הרבה זמן. אבל אם אני בדיוק רוצה להיות בתקשורת או זקוקה לה, ולא פנויים אלי, זה מקפיץ לי את כל הטריגרים. אני מרגישה מיותרת, מגוחכת, נזקקת , פתטית, לא ראויה, לא שווה, ופשוט ברור לי שכולם יעזבו אותי, כי אני בן אדם מגעיל ודוחה שלא מגיע לו שיהיו עבורו כשהוא זקוק לזה. 

ואני מתמלאת פחד נורא וחרדת נטישה, כי הרי נחשפתי לגמרי והראיתי שאני רוצה וצריכה, ואם עכשיו עוזבים אותי אני מתרסקת. זאת התחושה. גם אם היא לא נכונה, כי אולי אני יודעת להדחיק ואולי אני נורא חזקה, אבל זה הפחד, וזה מרגיש כמו פחד קיומי. כאילו אני הולכת למות עכשיו. ואני נורא מתביישת שבכלל התקרבתי, ומתחרטת, וכועסת על עצמי, ועל הבן אדם השני שבגד בי ככה. הרי הראיתי את עצמי, הייתי אני, ללא מסיכות, אז אם דוחים אותי, דוחים אותי באמת, את מי שאני, את כל מהותי. 

והרגשות האלו לחלוטין בלתי נסבלים לי. הם נוראיים ברמה אחרת, ומעקצצים לי על כל העור ומרסקים לי את הלב. 

האם אני סבורה שהם רציונליים? לא. הם הקלטה ישנה שמתנגנת לפעמים, כפתור שקופץ ממשהו שמזכיר לי משהו במעורפל... ולא בא לי. לא בא לי להרגיש את זה. 

אני לא מרגישה שיש לי כזה מנעד של רגשות. בדרך כלל הכל די מוכל, בעיקר בימים אלו. תסכול, עייפות גדולה. לפעמים פחד גדול ורעידות. 

אבל יש רגשות שאני מרגישה שהם בלתי נסבלים. מילאתי עכשיו איזה דף במשפט: "אני לא רוצה להרגיש ככה יותר". מה אתם עושים כשיש לכם רגש שעבורכם הוא בלתי נסבל? 

אני יודעת שכשאני מרגישה רגש כזה, הדבר הראשון שאני רוצה לעשות הוא לברוח. כאילו זה ממש איום קיומי. ואני יודעת שזה כולה רגש, אבל ממש קשה לי לשאת רגשות מסויימים. הקל עלי לכתוב את זה, אבל אני עדיין מרגישה אותו. אז בכיתי קצת, אבל הבכי תקוע. האמת שהמון זמן קשה לי לבכות. 

אולי לאבד הכרה? מה אתם עושים כשאתם לא רוצים להרגיש משהו? 

אבל ניצחתי את המאסטר שלי בהתערבות. 

אני הולכת לשלם על זה. 

ניסיתי להיות נשלטת ונכשלתי. אני לא מצליחה. עסוקה מדי בלשרוד, ובסוף נותרת תשושה והמומה. 

כשאצליח שוב, אדע שהשגרה סוף סוף חזרה. 

האמת שאני פשוט מדוכאת. שוקעת לדיכאון עמוק, דמעות תקועות בעיניים. רק רוצה להרגיש כמה שפחות, להיות קהת חושים.