צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

סופרפוזיציה

כשנבדוק נגלה מה קורה בפנים.
לפני 3 שבועות. 4 במרץ 2024 בשעה 16:12

קטע חדש על משהו ישן: 

וביומולדת שלי הייתי קשורה לצלב בפינת דירתך, עירומה, בוכה את נשמתי. החדר היה מלא באנשים- חברים וחברות שלך, ושאר שפחות ההרמון. אף אחד לא ניגש אלי, אף אחד לא דיבר איתי. הייתי קשורה, פני לקיר, והרגשתי כל כך בודדה... עיני הצטלבו עם עיניה של אחת המלכות. היא נראתה מוטרדת כשהביטה בי. הייתי יכולה להשבע שראיתי בעיניה רחמים. ניגשת אלי, מריח מקולון ומוודקה: "תפסיקי ליילל כבר", נזפת בי תוך חבטה, וחזרת למקומך. הרגשתי שהעולם מתחיל לקרוס עלי. בקושי הצלחתי להשאר נוכחת, כי הכל הסתחרר, ולא, לא הצלחתי להפסיק לבכות ולו לרגע. ביקשתי ששתחרר אותי, או שאמרתי מילת ביטחון. שחררת וברחתי הצידה, מתפרקת היכן שלא ניתן לראות אותי. אף אחד לא בא. גם לא אתה. בייחוד לא אתה. הלכתי לחדר האמבטיה, שטפתי את הפנים והתלבשתי. ידעתי שזה נגמר, ושעולמי חרב עלי. חזרתי לסלון ומול כולם החזרתי לך את הקולר. היה עצב בעיניך והתרפקתי עליו. האם תבקש שאשאר? האם תנסה לשכנע? האם תיקח אותי אליך ותנחם אותי? האם סוף סוף תראה אותי? "אני הולכת", אמרתי לך. לא, לא סיימתי ב-"אדוני". "בסדר", ענית. באמצע הלילה לקחתי מונית מהרצליה לירושלים. היא עלתה הון תועפות. אבל לא יכולתי אחרת. לא יכולתי אחרת.

לפני חודש. 12 בפברואר 2024 בשעה 3:40

היום השני הוא תמיד הכי קשה. או שזה השלישי? בכנות, הפרידה האחרונה שלי הייתה זוועתית. אבל היא גם הייתה אחרת, פתאומית ללא שום מיצוי, לתחושתי, ללא שום תיקוף למי שאני. יצאתי ממנה בתחושה שאני אפס. ושנאתי את עצמי. 

כאן הסתיים קשר שמבחינתי כולו אמבט חמים של ביטחון. אבל האם זה יעשה את זה טוב או גרוע יותר?

ולמה דברים צריכים להסתיים בכלל, בחיים?

לפני חודש. 11 בפברואר 2024 בשעה 19:49

הסתיים פרק. וזה בטח לטובה. אלוהים יודע שניסינו. אבל כואב ועצוב לי ובעיקר מרגיש ריק ובודד. 

אני אתגעגע אליך. איך זה שרגע אחד אתה לגמרי אדוני, ורגע שני לא? 

אני יודעת שדברים נגמרים. זו דרך העולם ואלו החיים. אבל רציתי לטבול באמבט החמים של קרבתך רק עוד קצת. נעמת לי כל כך. החיבור האינטימי החזק של נפש לנפש. אני ממש אתגעגע, אדון אהוב שלי. 

לפני 3 חודשים. 8 בדצמבר 2023 בשעה 21:18

אני כותבת בו בעיקר כשממש רע לי ואני מחפשת מקום לפרוק עם פחות עיניים. 

ולאתר, כל עוד הוא קיים, אני נכנסת כדי לעקוב אחרי הדינוזאורים. תפסתם אותי. יש כאלו שכותבים רק כאן, ואני מודה שאני סקרנית. זה העיתון שלי. 

נראה לי שרוב האנשים כאן באתר בגלל הבלוגים. לפחות הותיקים. 

לפני 5 חודשים. 17 באוקטובר 2023 בשעה 10:13

פעם הייתי, ואז נהייתה לי צרבת מזה. הרבה בגלל שגיליתי את הצביעות מאחורי הרוחניקיות. לי הכי חשובה האמת. אבל הבנתי שגם לראות תמיד רק את השלילי, זו לא האמת. ואם אנסה להתמקד בחיובי, זה לא אומר שיש לי אידיאולוגיה רוחניקית, אלא רק שזה לא מועיל לי. אני לא רוצה להשאב למטה. 

 

הברכות שלי היום: 

1. יש לי אדון שאני חשובה לו. 

2. אני בביתי עם ילדיי, בטוחה. 

3. יש לי שני ילדים בריאים, שמחים ומצחיקים, שלא רק בוכים ורועדים כל היום בגלל המלחמה. 

4. יש לי כלבה שאני יכולה ללטף ולאהוב. 

5. יש לי אותי. אני כאן, ואני מחזיקה את עצמי. 

6. יש אנשים שבודקים מה קורה איתי ומציעים עזרה.

7. יש מתנדבות שמגיעות לעזור קצת עם הילדים. 

 

count your bessings. זו לא מילה גסה. להתמקד בכוח ולא בחולשה, בטוב ולא ברע. ועדיין להשאיר לגיטמיציה לבכות גם על הרע, רק לא בצורה שתשאב אותך למטה. אין בזה תועלת. ואין תועלת בלחיות כשאת פוסחת על שני הסעיפים- לא בוחרת במוות, אבל גם לא בחיים. 

לפני 5 חודשים. 17 באוקטובר 2023 בשעה 6:01

האם אני מסוגלת לבחור בחיים, לפני שחיי יסתיימו? 

להתיר לעצמי לחיות ולא רק לשרוד?

להעז להתבונן ולא רק להסתכל?

להפסיק לדחוף מעלי את הכל ולברוח לתוך עצמי?

האם סוף סוף אתיר לעצמי לקחת לעצמי את החלק שלי בעולם?

אצליח לשחרר את התחושה שלא מגיע לי דבר?

האם אפסיק להסתובב כהלומת קרב, מתמקדת אך ורק בפציעותיי, ברע ולא בטוב?

האם

אעז

לבחור

בחיים?

לפני 5 חודשים. 15 באוקטובר 2023 בשעה 10:24

אין אף אחד פנוי לתמיכה. אז אני פשוט בוכה לבד, מתעבת את עצמי, מתפרקת, מיואשת ורוצה למות. בתוך גל של פחד, ייאוש ושנאה עצמית. בלימבו על לימבו על לימבו. רוצה לצרוח ולא יכולה. כל כך שונאת את עצמי. 

לפני 5 חודשים. 15 באוקטובר 2023 בשעה 8:31

נושמת לתוך הכאב. אני לא זוכרת משהו כזה הרבה זמן. 

לפני 5 חודשים. 15 באוקטובר 2023 בשעה 7:58

הכאב הזה

שיגמר כבר.

לפני 5 חודשים. 15 באוקטובר 2023 בשעה 7:34

זה רק ביטוי.

 

אבל אני שונאת את עצמי ואת העולם ויש בי כעס ובחילה נוראית ביחד.