סופרפוזיציה

שוטף אותי גל דיכאון וחרדות. ממש קשה לצלוח את היומיום ככה. לא יודעת מה קרה ולמה זה קשור (אם כי יש לי כמה חשדות). לא יודעת מה לעשות בקשר לזה. זה כאילו ללכת עם כאב מתמיד, בקושי נסבל. סופר קשה. ואין כוחות לתפקד מעבר למינימום. 

אני עדיין כמהה לגבר שילמד אותי. עדיין רוצה להיות הקלוללס. אולי זו ליטלית בי, לא יודעת. זו פשוט העמדה שעושה לי טוב. 

את לא מסתכלת לי בעיניים, אלא אם כן אני דורש זאת ממך. את לא עומדת בנוכחותי ללא קבלת רשות. תמיד על ארבע, או בכל תנוחה אחרת שאבחר עבורך. תמיד עירומה לידי. וכל משפט יתחיל ויסתיים ב "אדוני". 

כשאני במצב רוח פוליטיקלי קורקט, אני מגחכת על כל זה. הגיחוך עוזר לי להסתיר עד כמה אני מתגעגעת. להודות בתשוקה העמוקה להיררכיה מוחלטת.

ברור שיחסים בהם זה כל מה שיש, כנראה שישארו שטחיים ועלולים גם להגיע למקומות רעילים. 

אבל הי, אולי הגיע הזמן לוותר על הגיחוך ולהודות- ככה אני הכי אוהבת את זה. כשהוא טורח להוריד אותי, לשבור מוסכמות ולצפצף על מראית עין. גם מצידו זה מצריך אומץ, ולא מעט. האומץ להעיף לי סטירה, למחוק לי את הגיחוך מהפנים, ולהעלות במקומו מבט כנוע מרחף. מבט של שייכות.

על ברכיי לפניך,

אהובי,

מתחננת לסליחתך. 

על ברכיי לפניך,

אישה בוגרת-

מתבזה. 

אני שואפת אל קירבי

את ריח השפלתי. 

תודה.

שיומיים לא שתיתי, כי עברתי לכדורי הרגעה. ואז היה יום או יומיים שלא לקחתי כלום, והיום בום- גם כדורים וגם שתיה. קצת התלבטתי, כי זכרתי את החברה שמתה מערבוב. אבל אני כזאת זהירה שזה מצחיק. אז לא לדאוג. 

הייתי צריכה את הסטינג הזה. 

הוא אמר שזה ישתפר וילך אחורה וישנה צורה וזה בסדר. ללכת עם הדרך, לאן שתוביל אותי. 

אני באיזושהי הסחפות, וזה בסדר. ממילא אין לי מושג לאן ללכת או איך להגיע לשם. אז נכנסתי לנהר, ובטח אגיע. לאנשהו. 

שזה מכלה אותי. אני נשאבת למטה. 

"פשוט תמשיכי", הוא אמר. והבנתי. סיבולת, פשוט להמשיך. ממש כאילו אין חור שחור פעור מתחתיי. 

לפעמים אני לא מבינה איך אני מצליחה לשרוד את הדיסוננס הזה. "אנשים אחרים", הוא אמר, "כבר מזמן לא היו על הרגליים". וזה נכון. ראינו אותם נעלמים במורד הדרך. הם השתגעו, או התאבדו, והם עברו הרבה פחות ממני. 

להמשיך. פשוט להמשיך. כאילו אין חור שחור. 

איך זה נראה אצלכם כשאתם מדוכאים?

בחלום שלי עכשיו, עשיתי טוב. עשיתי טוב עם המתים, זה נדיר. זה גם לא קרה באמת.

בחלומי נתתי לאבא שלי את המתנה היחידה שהשתוקק לה- להרגיש מועיל. 

הוא היה חולה מאוד כל חיי, אבל בחלום הוא בא עם העובד הזר שלו, לעזור לי בעבודה. והוא היה מאושר בזכות זה. 

חלום חד כל כך. אפשר לתקן בחלום, מה שמעולם לא קרה במציאות?  

אני בוכה כמו שעושים צרכים או אוכלים כי רעבים. הגוף או הנפש צריכים, אבל זה לא מביא הקלה. אני שבורה לאלף חתיכות קטנות, מלאת שנאה עצמית ובחילה. 

מחשבות ושקיעה.