סופרפוזיציה

 מוחלט וטוטאלי. זה מציק ממש. 

מישהו ציין את הקלילות בה אנחנו מביטים בתמונות סאדו, כאילו היו מתכונים. ונכון שפעם זה היה עבורי מזעזע, מגרה ומסקרן. אבל התרגלתי. גם לתמונות סאדו, גם לתמונות מיניות בוטות. זה הכל היינו הך, זה רק פיזיולוגי עבורי.

זו הנפש העירומה- הבושה, הפחד, הצורך הגדול, התשוקה לפגוע או להפגע, החרדה, הצורך לרצות, הפאדיחות, הכשלונות... זה מה שמעניין, מביך, לעיתים מזעזע. זו הפורנוגרפיה האמיתית. 

ולא באמת צריך להיות בדסמי בשביל זה. 

למה אתה שואל אם אני שלך, כשזה כל כך ברור ומובן מאליו. הלב שלי ניתן לך מזמן. 

אבל כשאני עונדת את הקולר שהכנת לי, במו ידיך, לפעמים נדמה לי שגם אתה קצת שלי. זו הסיבה האמיתית שאני מרגישה כל כך רגועה ושמחה כשהוא עלי. כי אם הכנת לי אותו, ואם אתה רוצה שאהיה שלך, סימן שגם אתה קצת שלי, לא ככה?:)

Trying to keep my shit together. 

כל הזמן קר לי לאחרונה. אני כל הזמן רוצה לישון. אבל אני לא ישנה טוב, כי אני מפחדת.

בכל פעם אני אומרת לעצמי שמיציתי את אפיזודת העלה נידף ברוח, ושוב מגלה שאין לי שום שריון לעטות. אני חשופית. והדרך היחידה שלא להנמס או להמעך- היא לבנות שריון פנימי. 

האם אני מסוגלת? 

ופשוט לא מצליחה לקבל עזרה. 

אני מתפקדת עם הילדים באוטומט, אבל אני כל הזמן רועדת. אולי אני גם קצת חולה, לא יודעת מה עובר עלי. 

אבל גם כשאני פונה אקראית, זה נותר באוויר (פונה בקבוצה לעזרה הדדית ומיידית). 

איכשהו אני תמיד על הגבול. רועדת וממשיכה. אבל משהו בי מתפרק ואני לא מצליחה להרכיב מחדש. 

שאליהם אני יכולה לפנות כדי לפרוק עצבים בצורה בטוחה. רק שלושה. ואף אחד מהם לא זמין. 

אין לי חשק להרביץ לכרית. זה מרגיש לי בודד ופתטי. אבל לא בא לי להחזיק את הזעם בתוכי. וזה מה שקורה תמיד. הוא שורף אותי מבפנים. 

מפעמון בדלת, מטון מזלזל, מחשש שכועסים עלי. 

מאנשים ברחוב, מחיות, מהילדים שלי. 

אני כמו עלה נידף שכל רוח קטנה מסחררת אותו. נמאס לי. נמאס לי מעצמי. נמאס לי מהעור החשוף שלי. נמאס לי להרגיש דברים ולא להבין למה, או יותר גרוע- להבין ועדיין להרגיש אותם. 

נמאס לי שהחיים פשוט כואבים או מטושטשים. שאין מצבי ביניים. 

אני רוצה להרגיש חזקה ולא חדירה. אני רוצה לנטרל את כל הכפתורים שלי. אני רוצה להיות גבירת חיי. 

נמאס לי להתנצל שאני חיה. 

בא לי להיות רעה ולשרוף את העולם. 

אני כל הזמן פוחדת להכעיס אנשים או לפגוע בהם. 

יש לי מתאמת טיפול חדשה, בעלת גישה רעננה. היום היא שאלה אותי כמה זמן אני עם המלווה התעסוקתית, כי ציינתי שאני לא כל כך מצליחה להתקדם מבחינת הכיוון התעסוקתי שאני מעוניינת בו. אמרתי לה ששנתיים כזה.... היא הציעה לי לעבור לשירות ליווי שמותאם לאנשים שרוצים לעבוד כפרילנסרים. המחשבה הראשונה שלי הייתה: "אבל x תעלב....אחרי כל מה שהיא נתנה לי...." האמת שגם נקשרתי אליה. אבל האם היא באמת מקדמת אותי? 

לולא המתאמת החדשה, לא הייתי מעלה על דעתי לפקפק בכך. הייתי לוקחת כל עיכוב על עצמי, כמו תמיד. אבל האמת שאני צריכה, יחד עם ההכלה, גם דחיפה, ייעוץ, ליווי צמוד. רצוי מאנשי מקצוע בתחום שלי. ואת זה היא לא נותנת ולא יכולה לתת. 

אני גם חושבת לעזוב את מקום העבודה ואשכרה מפחדת להעליב את המעסיקים. אבל המלווה הזאת מלמדת אותי להפריד בין עסקים למחוייבות חברית, בין עצמי לאחרים. 

לפעמים את לא יודעת מה את צריכה, עד שזה מגיע. 

צריך לקום מוקדם כדי לעשות דברים להתפתחות רוחנית. 

לפי מצב המטבח, אני לא אספיק. קמתי מאוחר. הייתי עייפה ממש, וגם ככה התעוררתי בלילה כמה פעמים. 

אולי אני בכל זאת אספיק כמה דקות, כי אין עבודה היום? נראה. 

פשוט עייפה. בעיקר בחודש האחרון, מאז שחזרתי לעבוד. אני קמה מוקדם וישנה חרא. עם זאת, יש איזושהי התייצבות במצב הנפשי, אחרי שהרגשתי שעוד שניה המים מכסים אותי. הייתי מובטלת שלושה חודשים בסך הכל, אבל לאנשים כמוני זה יותר מדי. חייבים מסגרת. ועכשיו אין לי זמן וכוח להרבה, אבל מנסה למצוא את הפרצות. מנסה להלחם. איכשהו, כבר יותר משנה, אני רק נלחמת שלא להשאב למטה, מתחת לפני המים.