סופרפוזיציה

נפלתי לדיכאון. שוב אוכלת סרטים ומרגישה רע עם עצמי, ומפוחדת. 

*עריכה: לא מדובר כאן על אדוני הנוכחי, אלא על מר נאד נפוח. *

הסתכלתי בהתכתבויות שלנו בטלגרם. ראיתי איך היית נחמד וחם כשעוד רק גיששנו, ומרגע שהפכת לאדוני נהיית מנייק בן זונה קר ומשפיל, ולא בקטע טוב. ואני נותרתי שם מנסה, לשווא, לשמר את אותה האינטראקציה שמשכה אותי אליך מלכתחילה. חיפשתי חום וקיבלתי קור. חשפתי לך את עצמי על שלל מגרעותיי, קיוויתי לקבלה וחיבה, זכיתי לדחיה ובוז. 

וזו אחת הסיבות למה אני כועסת עליך. כי כשאני רואה אותך ברשתות- אני לא מצליחה לכבד את עצמי. המראה ששיקפת לי מציג אותי מכוערת, פתטית, נזקקת ולא ראויה. 

לעולם לא תוכל להבין כמה פגעת בי. אף אחד מעולם לא לקח את הלב שלי, את ההתמסרות שלי, וירק עליהן כך. 

וכואב לראות כמה חם ומטיב אתה יכול להיות עם אחרות, כשאתה אוהב ונמשך. אני פשוט לא הייתי ראויה לזה. 

כשאני רואה את היוזר שלך בא לי להקיא. 

ולא אכפת לי שזה יום כיפור, כי אתה מעולם לא ביקשת סליחה ממני, חתיכת בן זונה שמלא בעצמו, עם אפס מצפון. 

גברים רוצים שימצצו להם את הזין. אז לפעמים יש דרכים עקלקלות לזה, עם פילוסופיית שליטה, ואת ילדה טובה שגודלת ומתפתחת ומתגברת על מכשולים... ויש שוטים ומצבטים ופקודות.... בסוף זה תמיד מגיע למציצת הזין. 

ואם חשבת שיש סיכוי שבמקום כלשהו תהיה איזו פילוסופיית שליטה עמוקה וגבוהה, איזו רוחניות להתעלות אליה- אז אין. 

זין זה כל הסיפור. אז תהיי ילדה טובה ותמצצי. 

באתי היום לפסיכיאטר ואמרתי לו: הגיעו  מים עד נפש. אני מוכנה לתרופה יעילה שתעזור לי. רשם לי, קניתי, לקחתי והקאתי מייד. אמר להפסיק את התרופה. 

לא יודעת אם לצחוק או לבכות. 

ביתי סיפרה לי בדיחה. לא מצחיקה. כשלא צחקתי היא אמרה: "זו בדיחה". אמרתי לה שאם זו בדיחה שתגיד בזינגה. עכשיו היא אומרת בזינגה בסוף כל בדיחה.

אותה יכולת לאהוב, הא? אבל אתה יצור מכוער. אתה פשוט מכוער בעיני. 

לא, אני לא שונאת אותך. אמרתי לבת שלי שאני לא שונאת אף אחד, אבל יש אנשים שאני מאוד כועסת עליהם. 

וזה אפילו לא קשור אליו. לא באמת.

זה פשוט שכשאני שמה את הלב ולא אוהבים אותי, נדמה לי שזה רק מוכיח את מה שתמיד ידעתי, מה שתמיד אמרו לי- שאני לא ראויה לאהבה. ומכיוון שעמוק בתוכי אני עדיין מאמינה בזה, אני מאוד כועסת. לא יודעת אם זה הגיוני בכלל. 

#מר_נאד_נפוח

אוהבת אותך עם קורטוב של נבזות ואכזריות. רק קצת. אוהבת שאתה שומר עלי, דואג לי, אוהבת להיות הילדה שלך, אבל גם אוהבת שאתה לא נותן לי לנצל את המערכת. בעיקר אני אוהבת- אותך. ואיך שאתה נהנה מכמה שאני אוהבת אותך ותמיד רוצה אותך לידי.  

אבל לפעמים אני צריכה כאב. 

כשזה לעונג, זה קצת, אבל להוצאת רגשות אני צריכה כאב יותר חזק. כשכולי בספירלות עם עצמי, ולא מצליחה לצאת מזה, ורוב הרגש תקוע בפנים, הכאב נותן לי לגיטימציה לצעוק, לנהום, לזעוק, לצחוק, לבכות ולהשתולל. תודה.