סופרפוזיציה

נו, מה? אלכוהול הוא חבר. 

מרגישה ריקנות וחוסר משמעות, לפני סופשבוע בו לא תהיה לי עזרה עם הילדים. 

מרגישה רצון למות (לא מילולית, אני לא אובדנית). 

בכל פינה. 

לוקחת את הילדים לגן הבוקר. תמיד לקחתי גם אותך. בהתחלה כדי לנצל את הזמן לטיול נחמד בפארק שליד הגן, לפני העבודה, ואחר כך כי לא יכלת להשאר לבד לרגע, כי היית נופלת. ורציתי שתחווי קצת דשא ואיזור יפה, שתוכלי טיפונת לרחרח בו ולעשות צרכים. הצלחת ללכת מעט מאוד, אבל שמחתי אפילו כשמצאת קקי ושטויות לאכול. חשבתי שזה מעיד על התנהגות כלבית "בריאה". 

רואה אותך על הדשא, נופלת, ואני מרימה אותך,  מסדרת לך את הרגליים ששוב עברו לפלקס, בגלל הבעיה הנויירולוגית, מעבירה את שיווי המשקל שלך קדימה, כדי שתלכי כמה צעדים. כדי שאני אוכל לדמייו שהכל בסדר. 

זה היה לי קשה. אפילו שהוא היה מלוכלך, וכבר מזמן רציתי. אבל את מתת על השטיח הזה. אז נישקתי אותו לפני שזרקתי, הסנפתי, צילמתי וזרקתי. 

אחת הסיבות שהוא היה מלוכלך, היא שנדבקו אליו שאריות מהאוכל שלך. בתקופה האחרונה הנחתי את הכלים שלך שם, כדי שלא תיפלי כשאת אוכלת. ואת החטיפים היית אוכלת קצת וקצת היה נופל. בעצם זה היה החטיף לחיזוק המפרקים שניסיתי לדחוף לך. לפעמים אוכלת, לפעמים חצי, לפעמים רבע ולפעמים בכלל לא. ידעתי שהוא כבר לא עוזר, ובכל זאת ניסיתי. חשבתי לקנות לך בכדור, אבל לא רציתי לדחוף לך עוד כדור, ובתוכי ידעתי שכבר מזמן זה לא היה ממש עוזר. כוסות רוח למת, חחח. זה כמעט מצחיק. 

כל המשטחים נגד החלקה שכבר לא עזרו, לעג לרש. הם היו מכוערים ולא התאימו אחד לשני, לא בצבעים ולא בטקסטורה. 

ולא היה לי אכפת.

אם כי הוא עוד לא הסתיים. 

לא חשבתי שזה יהיה כל כך נוראי. 

זה שקניתי בבהלה אחרי אחת הנפילות הראשונות שלך, כשניסיתי למלא את הבית במשטחים נגד החלקה. קיבלתי את הרעיון מההידרותרפיסטית. אבל טעיתי בסוג הדשא, רק אחרי זה הבנתי. קניתי דשא גבוה מדי, במקום את הדשא השטוח. אף אחד במשתלה לא הסביר לי. הוא עלה מלא כסף, אבל לא היה אכפת לי. גם לא שהסריח מגומי, ומי בכלל שם דשא סינטטי באמצע דירת מגורים. לא הייתה לי אז חניה ליד הבית, זה היה לפני שנתנו לי שלט לחניה שלנו. ואני זוכרת שאחרי עוד החלקה שלך, ששבר לי את הלב, בליל גשם מטורף, רצתי וסחבתי מהאוטו את הדשא. הילדים עוד לא ישנו, אז ממש רצתי. ובכיתי תוך כדי. והיה לי כבד בטירוף, וסחבתי אותו במדרגות שתי קומות, ולא היה אכפת לי. למענך. הייתי חייבת להביא אותו למענך. 

עכשיו הוצאתי אותו החוצה. כואב לי לראות אותו. חסר שימוש. כואב לי לדמיין אותך עליו. אולי אם אסתיר ואפנה את הדברים שלך, התמונות שלך בכל פינה, חיה. קצת ירגעו, קצת יפסיקו לתקוף אותי בכל שניה. קשה לי להיות בבית, יפה שלי. וזה רק היום השני. היום אני שותה פחות, רק בריזר. רק קצת להקהות את החושים.

דם ניגר לי מהלב, ואני לא רוצה לעצור אותו. 

הלב שלי שבור. כואב, קרוע ומדמם. אני רואה את התמונות שלך בכל מקום, בכל פינה בבית. רואה אותך חיה. כמו בסרט אנימציה, הן רודפות אותי. אני רוצה לברוח מהן. זה פשוט כואב מדי. אני צריכה להסתיר את הדברים שלך. אולי בבויידעם. אני לא מסוגלת לזרוק. אתן אותם למי שצריך, למי שיהיה ראוי. אני מחכה לראוי, לא לבזות את זכרך. הלב שלי שבור, ואשם, וכואב, והלום. בעיקר אני הלומה. אני שותה כדי להעלים את הכאב, אבל הוא עדיין מחכה שם, לאחר כך. אני רוצה להרביץ לעצמי, יפה שלי. להעניש את עצמי. אני רוצה לכאוב בכל הגוף, שאולי הכאב שבלב קצת ישכח. מחייכת וצוחקת, ממשיכה בחיי, למרות שאסור לי. למרות שאני מרגישה שהייתי צריכה, שאני עדיין צריכה, למות איתך.

קטע חדש על משהו ישן: 

וביומולדת שלי הייתי קשורה לצלב בפינת דירתך, עירומה, בוכה את נשמתי. החדר היה מלא באנשים- חברים וחברות שלך, ושאר שפחות ההרמון. אף אחד לא ניגש אלי, אף אחד לא דיבר איתי. הייתי קשורה, פני לקיר, והרגשתי כל כך בודדה... עיני הצטלבו עם עיניה של אחת המלכות. היא נראתה מוטרדת כשהביטה בי. הייתי יכולה להשבע שראיתי בעיניה רחמים. ניגשת אלי, מריח מקולון ומוודקה: "תפסיקי ליילל כבר", נזפת בי תוך חבטה, וחזרת למקומך. הרגשתי שהעולם מתחיל לקרוס עלי. בקושי הצלחתי להשאר נוכחת, כי הכל הסתחרר, ולא, לא הצלחתי להפסיק לבכות ולו לרגע. ביקשתי ששתחרר אותי, או שאמרתי מילת ביטחון. שחררת וברחתי הצידה, מתפרקת היכן שלא ניתן לראות אותי. אף אחד לא בא. גם לא אתה. בייחוד לא אתה. הלכתי לחדר האמבטיה, שטפתי את הפנים והתלבשתי. ידעתי שזה נגמר, ושעולמי חרב עלי. חזרתי לסלון ומול כולם החזרתי לך את הקולר. היה עצב בעיניך והתרפקתי עליו. האם תבקש שאשאר? האם תנסה לשכנע? האם תיקח אותי אליך ותנחם אותי? האם סוף סוף תראה אותי? "אני הולכת", אמרתי לך. לא, לא סיימתי ב-"אדוני". "בסדר", ענית. באמצע הלילה לקחתי מונית מהרצליה לירושלים. היא עלתה הון תועפות. אבל לא יכולתי אחרת. לא יכולתי אחרת.

היום השני הוא תמיד הכי קשה. או שזה השלישי? בכנות, הפרידה האחרונה שלי הייתה זוועתית. אבל היא גם הייתה אחרת, פתאומית ללא שום מיצוי, לתחושתי, ללא שום תיקוף למי שאני. יצאתי ממנה בתחושה שאני אפס. ושנאתי את עצמי. 

כאן הסתיים קשר שמבחינתי כולו אמבט חמים של ביטחון. אבל האם זה יעשה את זה טוב או גרוע יותר?

ולמה דברים צריכים להסתיים בכלל, בחיים?

הסתיים פרק. וזה בטח לטובה. אלוהים יודע שניסינו. אבל כואב ועצוב לי ובעיקר מרגיש ריק ובודד. 

אני אתגעגע אליך. איך זה שרגע אחד אתה לגמרי אדוני, ורגע שני לא? 

אני יודעת שדברים נגמרים. זו דרך העולם ואלו החיים. אבל רציתי לטבול באמבט החמים של קרבתך רק עוד קצת. נעמת לי כל כך. החיבור האינטימי החזק של נפש לנפש. אני ממש אתגעגע, אדון אהוב שלי.