סופרפוזיציה

אני כותבת בו בעיקר כשממש רע לי ואני מחפשת מקום לפרוק עם פחות עיניים. 

ולאתר, כל עוד הוא קיים, אני נכנסת כדי לעקוב אחרי הדינוזאורים. תפסתם אותי. יש כאלו שכותבים רק כאן, ואני מודה שאני סקרנית. זה העיתון שלי. 

נראה לי שרוב האנשים כאן באתר בגלל הבלוגים. לפחות הותיקים. 

פעם הייתי, ואז נהייתה לי צרבת מזה. הרבה בגלל שגיליתי את הצביעות מאחורי הרוחניקיות. לי הכי חשובה האמת. אבל הבנתי שגם לראות תמיד רק את השלילי, זו לא האמת. ואם אנסה להתמקד בחיובי, זה לא אומר שיש לי אידיאולוגיה רוחניקית, אלא רק שזה לא מועיל לי. אני לא רוצה להשאב למטה. 

הברכות שלי היום: 

1. יש לי אדון שאני חשובה לו. 

2. אני בביתי עם ילדיי, בטוחה. 

3. יש לי שני ילדים בריאים, שמחים ומצחיקים, שלא רק בוכים ורועדים כל היום בגלל המלחמה. 

4. יש לי כלבה שאני יכולה ללטף ולאהוב. 

5. יש לי אותי. אני כאן, ואני מחזיקה את עצמי. 

6. יש אנשים שבודקים מה קורה איתי ומציעים עזרה.

7. יש מתנדבות שמגיעות לעזור קצת עם הילדים. 

count your bessings. זו לא מילה גסה. להתמקד בכוח ולא בחולשה, בטוב ולא ברע. ועדיין להשאיר לגיטמיציה לבכות גם על הרע, רק לא בצורה שתשאב אותך למטה. אין בזה תועלת. ואין תועלת בלחיות כשאת פוסחת על שני הסעיפים- לא בוחרת במוות, אבל גם לא בחיים. 

האם אני מסוגלת לבחור בחיים, לפני שחיי יסתיימו? 

להתיר לעצמי לחיות ולא רק לשרוד?

להעז להתבונן ולא רק להסתכל?

להפסיק לדחוף מעלי את הכל ולברוח לתוך עצמי?

האם סוף סוף אתיר לעצמי לקחת לעצמי את החלק שלי בעולם?

אצליח לשחרר את התחושה שלא מגיע לי דבר?

האם אפסיק להסתובב כהלומת קרב, מתמקדת אך ורק בפציעותיי, ברע ולא בטוב?

האם

אעז

לבחור

בחיים?

אין אף אחד פנוי לתמיכה. אז אני פשוט בוכה לבד, מתעבת את עצמי, מתפרקת, מיואשת ורוצה למות. בתוך גל של פחד, ייאוש ושנאה עצמית. בלימבו על לימבו על לימבו. רוצה לצרוח ולא יכולה. כל כך שונאת את עצמי. 

נושמת לתוך הכאב. אני לא זוכרת משהו כזה הרבה זמן. 

הכאב הזה

שיגמר כבר.

זה רק ביטוי.

אבל אני שונאת את עצמי ואת העולם ויש בי כעס ובחילה נוראית ביחד. 

למטה. משבר מטלטל משנה חיים. אני נלחמת בשאיבה למצולות ויודעת שכמו עם חמאס, ככה זה לא יוכל להמשך. 

ניתוח ציפורן חודרנית ברגל. טוב, האמת סתם לגזור לבד, לראשונה בחיי. זה יהיה מעניין. הפדיקוריסטית רחוקה מדי לעיתות מלחמה, ולא מוכנה להגיע אלי. 

וסירבת לבקשה שלי לגמור, מה שהיה עשוי להרגיע אותי. אבל אני שמחה. אתה לא יכול לשלוט במלחמה אדוני, לצערי, לא באמת. אבל אתה כן, לגמרי, יכול לשלוט בי. אני שלך. 

באזעקה. האינטרקום של הבניין שרצנו אליו היה נעול. כמו חיות מפוחדות נצמדנו לקיר, אני והילדים ועוד כמה זרים, והבן שלי בכה מהלחץ. 

המשכנו משם לגינה עם מקלט צמוד וישבנו בגינה, רק כדי להוכיח שלא נכנע. ואז חזרנו הביתה בזמן לעוד אזעקה. אני בחדר שותה בריזר, ואני רועדת. לא יכולה לשחק קלפים עם הילד עכשיו. ומשום מה חרמנית. חושבת עליך. בין הפצצה לאירוע הוספת לי עוד מטלה קבועה, בדרך לשליטה מינית מוחלטת בי. ואני כל כך רוצה, להיות שלך לחלוטין. אתה מכניס לי סוגסטיות והוראות מכשפות, אמן השליטה המנטאלית. פשוט

תחזור

כבר. 

פשוט תחזור.