סופרפוזיציה

מה הדבר הנכון לומר או לעשות. חרא שפחה. גם בימים רגילים, ובעיקר בזמן מלחמה, כשאתה לא יכול להורות לי כל דבר קטן.

אבל אתה שם עכשיו, שומר עלי. מגן על חיי. מסכן את עצמך. תודה לך. אני יודעת שזה לא רק עלי, כמובן, אלא על כולנו, אבל אני מרגישה שאתה מגן, עלי, עכשיו. ואין שום דרך שאוכל להחזיר לך על כך באמת. נדמה שכל מה שאני יכולה לעשות זה להיות שלך. וזה לא מספיק. 

תכתבי עלי פוסט. עכשיו כשהכינוי שלי צמוד לשלך. התנגדתי, ידעתי שאתה עושה את זה למעני, בדיוק כמו כתיבת שמך בקולר כאן היום. אתה כל כך פרטי. לא אוהב שכולם יודעים הכל. ואני כל כך רציתי להתגאות בכך שאני שלך, כן, כאן בקהילה. כולם מהללים ומהללות, ואני סותמת. לא להביך אותך. אתה לא אוהב פוסטים מהללים. אבל כשאמרתי לך היום: "אתה מתבייש בי, אדוני? אתה רוצה להסתיר אותי?" הורית לי לרשום את שמך ולכתוב. אז אני מנצלת את ההזדמנות הזאת שניתנה לי לצעוק, כמה ברת מזל אני מרגישה שבחרת בי. המחוייבות המוחלטת שלך, האמון שאתה נותן בי, הרגישות לקרוא את נפשי בכל צורה בה אני מתבטאת- אם בכעס, אם בבכי, אם בצחוק. אמרתי לך לא מזמן שאתה החומר ממנו יצוקים מלכים. התכוונתי לכך. אתה מעורר באנשים את התשוקה לכרוע ברך לפניך. אני בקהילה עשרים שנה, ואתה השולט המושלם ביותר שהיה לי אי-פעם. ההכלה המושלמת שלך אותי גורמת לי לרצות לתת לך הכל. תודה, אדוני.

אתה מכאיב לי כשאתה לוקח אותי. וזה קשה לי. קשה לי גם הפוזיציה- אתה מעלי ואני לא יכולה לזוז. פתאום מבזיק בי פחד, פלשבק של תקיפה מינית. אבל הוא עובר. אני יודעת שאתה לא תוקף אותי. אבל אתה מבקש ממני בלי מילים. אני מבקשת להחליף תנוחה, כדי שאולי יהיה לי קל יותר. התנוחה לא עובדת לך ואתה מחזיר אותי לקודמת. כל כך קשה לי לקבל אותך היום. אתה מבקש ממני, בכמה הזדמנויות שונות, למקם את הכאב בסקאלה. אתה מורה לי מתי לנשום ומתי לשחרר. אתה מבקש שאפתח אליך, שאכיל עבורך את הכאב, שאקבל אותך. אני לא יודעת למה הגוף שלי נלחם. אתה שואל אם אני רוצה שתפסיק. ולא, אני לא רוצה. אני יודעת שתפסיק אם אבקש, אתה לא תיקח אותי בכוח באמת. אבל אני מרגישה כמה אתה רוצה אותי, בגופך, בנפשך, ואני לא רוצה ולא מסוגלת להפסיק. אני אוהבת אותך, ואתה רוצה אותי. גם אם קשה נורא, אני לא מסוגלת למנוע את עצמי ממך. שלושת רבעי מהזמן אני מרגישה שאני לא נותנת לך מספיק, אז דווקא כאן, כשיש לי כזאת הזדמנות לתת לך? 

שליטה מחוץ לסשנים, אין פירושה "שליטה טוטאלית". היא יכולה לכלול גבולות, כגון תחומים בהם אסור לשולט להתערב, ומילות ביטחון. 

שליטה מחוץ לסשנים מתאימה לאנשים שרוצים יותר שליטה מאשר רק בסשנים ממוקדים. זה לא מחייב מגורים משותפים. 

אפשר להתייחס ל-"מיקרו-ניהול" כשליטה בעצימות נמוכה יותר מאשר בסשנים. אם סשן הוא לאכול גביע גלידה שלם בפעם אחת, ה "מיקרו-ניהול" מספק כפיות קטנות לאורך כל היום, כך שלעולם אינך נותרת רעבה. 

"מיקרו-ניהול" לפעמים מבלבל ומפחיד אנשים, וגורם להתנגדות. הוא נראה כמו "יותר מדי שליטה", באופן שמאיים למחוק את הצד הנשלט או להתיש ולשעבד את הצד השולט. למעשה- ניתן לקחת ולמסור בדיוק את מידת השליטה בה אתם מעוניינים.

גם ממרחק הזמן, כשאני נזכרת כמה מכוערת, לא מוצלחת ולא ראויה לאהבה הרגשתי בקשר איתך. 

כמה רעיל היית עבורי. כמה טוב שאני רחוקה ממך עכשיו וזוהרת. נחש מה, אני מספיקה. 

שאת כולך חרמנית, ומבקשת אישור לאונן, והוא אומר: "לא". ככה, מילה אחת, בלי הסבר. נפלה לי הלסת. נדיר שהוא מסרב. ודווקא ממש רציתי והתכוננתי נפשית. פיזית אני מוכנה, ואחרי הסירוב אפילו יותר. 

והייתי חסרת מילים. להתחנן? או שזו שליטה מלמטה? חוסר קבלת השליטה? לשאול למה? זו חוצפה, אולי. אז לא אמרתי כלום. 

אני יודעת, שאם אתה לא מאשר, זה רק כדי שבסוף אטרף יותר, ואהיה ממש ממש שמחה. 

איך זה שאני יודעת שלא תתעלל בי למטרת התעללות? שתמיד תרצה שיהיה לי טוב? 

אני פשוט יודעת. 

הונילית שלי מוחזקת במרתף ביחסים בינינו. אני כובלת אותה בשלשלאות וקוברת אותה בתת-מודע. אבל היא, שדה שכמותה, קיימת ובועטת. היא מתמרדת. היא גורמת לי לחוסר ציות בהיסח דעת. היא חשה מושפלת מדברים שעושים לי טוב, פיזית ונפשית. היא כועסת. מלא כועסת. הונילית שלי לא רוצה להכנע לך, כשאני רק רוצה להתמזג עם הרצפה בפניך. הונילית שלי מפריעה לי, עושה לי בעיות. 

הונילית שלי שומרת עלי ממך, כשאני רק רוצה לעצום עיניים ולהרפות, לתת לך לעצב אותי בחופשיות, לפסל אותי בכל צורה שתבחר. 

מה נעשה עם הונילית שלי, אדוני? מתי היא תפסיק להפריע? איך נשכנע אותה שלא תפגע בי?

אמרת, אני לא מצפה ממך לנקות היום (את הבית שלי), ומשהו בי התקומם.מה זאת אומרת אתה לא מצפה? זה הבית שלי. החיים שלי. לפעמים זה עוד קופץ, מין עצמאות עקשנית שאני בכלל לא חפצה בה. אני מאושרת לתת לך שליטה כזאת על החיים שלי. אני מבקשת אותה. אבל יש לי גם צד ונילי שמתרעם, שחושב שזה יותר מדי, שמסרב להכנע לגמרי למישהו אחר. קצת קשה לי להודות בכך, ואולי לכן אני כל כך מגורה כשאני אומרת את זה: חיי כבר לא רק שלי. הם שלנו. אתה מתמסר לצרכיי ואני לרצונותיך. 

הולכת לפה, הולכת לשם.... פתאום צמרמורת מזדחלת במורד גבי. בודקת ומגלה שלא דיווחתי על יציאה. שכחתי. שכחתי שאני כבר לא אדם חופשי, שאני חייבת בדיווח על כל צעד ושעל. שכחתי שאני כבר לא לבד. לא כל כך קל להפוך לאסירה באמצע החיים, גם אם זה לגמרי מרצון. 

עידכנתי את אדוני שבעצם..... כבר יצאתי. ולא הודעתי. העונש הגיע במיידי. כמו מכת ברק מאלוהים. העולם צפוי ומרגיע, וש בו ודאות והיגיון פנימי.

Freedom is just another word for nothing left to lose. 

לכזאת שפחה גוריאנית- חרמנית תמיד, להוטה לרצות ומודה על כל עונש. טוב לי בכלוב שלך, אדוני. הוא רק קצת... מרווח מדי.