סופרפוזיציה

האמת שמהבוקר יושב לי סיוט שהיה לי בלילה. ואמרתי עכשיו לידיד שאני מפחדת ללכת לישון. דיברנו קצת על החלום, וחשבתי שהתובנות שהעלה היו מעניינות. 
אני הייתי בטוחה שהעל טבעי הרשע בא לדבר איתי. אבל אחרי השיחה חשבתי שאולי השדים הם בעצם השדים שלי, השדים שבתוכי. בחלום מישהו קרא לי, גבר, לבוא אליו. לא רציתי לבוא אליו, אבל משום מה, במקום להתעלם ממנו ופשוט לא לבוא, בחרתי לומר לו באופן ישיר שאני לא רוצה לבוא אליו. בתגובה הוא פשוט הביא אותי אליו בכוח. זה היה מאוד מפחיד ולימד אותי מה שבעצם ידעתי- אסור להתעמת ישירות עם סכנה, כי אז זה מרגיז אותה ודברים רעים קורים. 

הידיד הזה שאל אותי מי בעבר לא כיבד את הגבולות שלי. האמת היא שהרבה אנשים, גם גברים וגם נשים, אבל אין אחד שאני חושבת עליו באופן ספציפי. 

אני חושבת, כשאני מסתכלת אחורה על החיים שלי, שקרו לי דברים באמת נוראיים. אני יודעת שהם היו נוראיים, גם בגלל הטראומות שהם יצרו בחיים שלי. אבל באופן מוזר, לגבי רבים מהדברים האלו, אני מרגישה לקוניות. הם נראים לי כאילו הם קרו למישהי אחרת. הם משוללי רגש, או שהרגש קהה כזה. ומה שעצוב הוא שנראה לי איכשהו בסדר שהם קרו. 

אז איש מפחיד שאני רועדת ממנו- בבקשה תכבד את הגבולות שלי. אני לא יודעת למה אתה רוצה שאבוא ומה אתה רוצה לעשות לי. אבל אני לא חושבת שאני אדם רע שזה מגיע לו, לפחות לא בגלגול הזה. השתדלתי לעשות טוב. אני משתדלת לא לעשות רע. באמת שאני משתדלת. אז למה אתה רוצה לפגוע בי? האם אני פגעתי בך? או שאתה מעניש אותי במקומי, כי לפעמים אני בטוחה שאני רעה ושמגיע לי כל דבר שיקרה לי? 

האם מותר לי לבקש שלא ללכת למקום שיעשה לי רע, לאיש שיפגע בי? זה מותר לי? האם מותר לי לבקש שיהיה לי טוב? אני באמת רוצה לדעת אם זה מותר לי. 

אני תמיד רוצה לגמור אך ורק על פי פקודתך. ככה האורגזמות שלי יהיו שלך באמת. אני ממש רוצה לתת לך את זה. 

יש הבדל בין לשחרר מושכות ללשחרר אחריות.

אני מעדיפה שלא לעצור סשנים באמצע, ואני משתדלת שלא להגיד "לא" כשהאיש שלי אומר לי לעשות משהו מחוץ לסשן. הסיבה היא לא שאני מסירה אחריות משמירה על עצמי, גם לא חשש לסרב או לעצור באמצע. 

הסיבה היא, בפשטות, שאני רוצה לראות לאן זה יוביל. אני נותנת הזדמנות לכך שזה יוביל למקום טוב. אני יודעת ללא ספק שהוא אוהב אותי, שומר עלי ורוצה בטובתי, והידיעה הזאת מאפשרת לי לשחרר את המושכות. עדיין אעצור אם ארגיש שמשהו הוא בלתי נסבל, פיזית או נפשית, אבל אם הוא לא כזה, אתן הזדמנות.

 כשהחיים עמוסים בתחומי אחריות גדולים, שלפעמים מרגישים קשים מנשוא, יש משהו מאוד מרגיע בלתת למישהו אחר להוביל. המקום הזה שבו את הילדה ויש מישהו שמוביל אותך, חוסר הידיעה לאן זה יוביל- לפעמים מתגלות הפתעות, ובגיל מסוים הפתעות הופכות למצרך נדיר ומאוד מרענן. 

אז הרגע הזה בסשן בו את לא מוציאה מילת ביטחון, למרות שמאוד כואב או מפחיד לך, הרגע הזה מחוץ לסשן בו את מצייתת להנחיה למרות שממש לא בא לך- אלו הרגעים המתוקים בהם את חווה התעלות ורוגע. אלו הרגעים שמובילים אותך למקומות חדשים, שלא היית מגיעה אליהם לבדך. 

הרגשתי צורך לכתוב את זה כי אני רואה בהמון מקומות הדגשה של אחריות הסאבית למילת ביטחון, ובמקביל איזשהו חשש נורא גדול לניצול או פגיעה מהצד השולט. אבל כן יש את המרחב הזה באמצע בו דברים הם ממש טובים ונכונים. חובת הזהירות תמיד קיימת, אבל בואו לא נשכח לשחק במרחבים האלו באמצע, סתם כדי שלא נפסיד חלק מהיופי שיש לעולם הזה להציע.

שאני מוצאת את עצמי כמעט גומרת כשאני חושבת עליך, בזמן נהיגה. 

דקירות הכאב שיש לי עכשיו, אחרי שהענשת אותי, היו סתם מציקות. אבל הן לא, הן אות לאהבתך, ומכיוון שכך- אני מאושרת עליהן. נתת לי משהו מעצמך שממשיך גם אחרי סיום פגישתנו. תודה לך על אהבתך. 

אוהבת להיות שלך. 

צריכה להיות שלך. 

צריכה את השקט שבמקום הזה,

בתוך רעש אינסופי. 

ואני צריכה

שתרצה אותי שם. 

אני יודעת שאתה לא רוצה את הנשלטת. 

אתה לא רוצה את בת הזוג. 

או את החברה. 

אתה רוצה פשוט אותי, על כל המכלול. 

איך אמרת לי? "פשוט תהיי את". 

וזה מספיק. 

אני באמת רגילה להיות לבד. לעשות הכול לבד. אבל לפעמים כל ההבדל זה שיש איתך מישהו, לשכך את הבדידות והפחדים שלך. לעשות את הכול קצת פחות נורא. לרכך את הזוויות החדות, להרגיע. 

היום חוויתי את זה פעמיים, בבוקר עם אדוני, ועכשיו, עם המלווה הרוחנית שלי. 

ואני כל כך זקוקה לזה היום. 

אני כל כך רגילה לבדידות שאני שוכחת לשבור אותה. 

שאתה בחיים שלי. לפעמים אני מנסה למנן את עצמי. לא להציף אותך במחמאות והערצה. לא להרעיף עליך אהבה מוגזמת. לפעמים אני טו מאצ', ואני תמיד רוצה להיות קשובה אליך. לתת לך את מה שאתה צריך, לא מה שמכניס אותי לאופוריה. 

ואולי זו הסיבה שאני כותבת כאן עכשיו, ולא לך. אולי לא תקרא כאן. 

ואם כן, אולי אני יכולה להגיד לך, בלי להציף: תודה. תודה שאתה נהנה ממה שאני צריכה. שאתה נהנה להיות אדוני. תודה שאתה חבר נפש. תודה על ההקשבה המדוייקת והיכולת לראות אותי. תודה על השיעורים. 

פשוט תודה, אתה מתנה מדהימה. אני אוהבת אותך, אדוני. 

שמשהו לא טוב עובר עלי. 

אני טובעת בעצמי. אני זקוקה למטרה, לשאיפות, למשהו לצפות לו. 

אני לא יכולה להמשיך ככה יותר. 

היא לומר לי את כל המילים הנכונות בבת אחת. גם אם לך אין צורך לומר אותן ככה פתאום. 

אל תחשוב שלא שמתי לב איך כשביקשתי ממך לשמור עלי הסופש, קלעת עבורי סלסלה ממילים, שתגן עלי מהנהר השוצף.

איך זה שאתה יודע בדיוק מה לעשות גם מרחוק?

ואיך זה שיש בך את הכוח המאגי לשמור עלי כך? 

ואם זה בא ממני אז מותר לי- להעריץ ולחוש אסירת תודה. לפחות היום. כי אתה שומר עלי כל יום מחדש.