אני קצת מתפרקת פה. מדהים אותי שדווקא מנשים יחידניות אני נתקלת בשיפוטיות.
אין שום אפשרות להביע קושי עם המקום הזה, של היחידניות. אי אפשר לכתוב בקבוצות שלהן. בכל פעם שאת מביעה קושי או כל סימן לחולשה, מייד את מקבלת השתקה בהפוכה: "את חייבת להיות לביאה! את חייבת להיות חזקה!" מישהי אפילו אמרה לי שאסור אפילו לח ש ו ב על הכאב, כי זה עובר לילדים.
בחרתי לא לוותר על להביא ילדים. ל א בחרתי כאופציה ראשונה שלא לעשות זאת בזוגיות או לפחות בהורות משותפת. זה פשוט לא הצליח. לא מצאתי את הפרטנר המתאים. וכן, זה קשה הרבה יותר לבד, מכל בחינה שהיא. פיזית, נפשית, כלכלית. בוודאי שעם תאומים. וכן, כואב לי שלילדים לא יהיה אבא. לא יכול להיות שאסור לומר את זה. בדרך כלל, יותר טוב עם אבא.
הייתי היום בסיור בחדר לידה, לבד. כולן היו עם בני זוג. וכן, קינאתי. הרגשתי ממש לבד וזה לא היה נעים.
אני לא זקוקה לרחמים. באמת שלא. רחמים מחלישים וגם אין סיבה. בכל זאת בחרתי בדרך הזאת. אבל לא יכול להיות שאין מקום אחד בעולם שבו אפשר להתבטא בחופשיות בלי שיתנפלו עליך. אני שומעת אמהות בזוגיות מתלוננות. אז למה לי אסור, לא הבנתי? אם משהו, אז לי קשה יותר. אין לי שום שאיפה להיות סופר וומנית. אני חושבת שזה יאכל אותי מבפנים. וזה שבחרתי להיות אמא יחידנית לא אומר שלא מגיע גם לי להשען לפעמים. להרגיש חלשה. לקבל חיבוק, בלי כל השיפוטיות המסריחה הזאת.
לא רוצה לצאת מהבית יותר.
