סופרפוזיציה

מרגישה פשוט נורא. בא לי רק לאכול לחמניות בחמאה ולבהות במשהו, לא חשוב מה. העיקר לא לחשוב, לא להרגיש... כדורי הרגעה. בא לי כדורי הרגעה. או אלכוהול. או שניהם. 

מזמן לא הרגשתי כל כך גרוע...

נמאס לי מתקוות שמתנפצות. שוב ושוב ושוב ושוב. לפעמים נדמה לי שאני לא בנויה לחיים האלו. 

אם הרגע אמרתי לך שלא בא לי עליך, אז כנראה שגם לרדת לך לא בא לי. 

ואם אין לך בעיה עם זה שאין לי חשק, זה פשוט המזל הרע שלך. לי יש בעיה עם זה. 

אם כל מה שאתה רוצה זה מכונת מציצות, יש עכשיו מבצע באיביי. 

התחיל איתי מישהו שאני חושדת בו שהוא ממש נמוך, אבל אני לא בטוחה, כי כשנפגשנו שנינו ישבנו. אז הצעתי טיול בפארק כדייט, רק כדי לוודא את הגובה שלו.... 

טוב, לא ממש רעה, אבל מצחיקה את עצמי. איך אפשר לאמוד גובה בישיבה??? 

אני מדוכאת. כבר תקופה שאני מרגישה לא משהו, ועכשיו נראה לי שזה הגיע לדיכאון ממש. שמתי לב שזה קורה לי לפעמים בתקופות של אתגרים גדולים. אולי זו תגובה טבעית לפחד, מין רצון להשתבלל ולהתחבא. אני מדוכאת. זה בטח יעבור לבד, כמו וירוס של הצטננות. אפשר גם קצת להיות עם זה, להרגיש. זה לא כזה נורא. אני מדוכאת ובא לי לבכות אבל אין לי דמעות. השרב הגדול ייבש הכל.

אני מדוכאת ומרגישה בודדה.  

להמשך כל כך למישהו שארצה לקרוע מעליו את הבגדים? שארצה להתמזג איתו מייד ובמקום? שארצה לאכול אותו?

אני יודעת שזה יכול לקרות לי כי זה קרה לי, ויותר מפעם. אבל זה כל כך נדיר.

ה "בושם" האירוטי הזה, איפה הוא? אני רוצה להרגיש תשוקה מינית בלי ניתנת לשליטה. 

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=1355&postid=629294

אצלי זה בעיקר הילדה שבי שרוצה לצאת. התינוקת אפילו. אני כמהה להיות ילדה ושיהיה לי אבא שיחליט ויוביל. אני כמהה לפאסיביות ולתשומת הלב שבסשן. אני כמהה להיות מסוממת מסאבספייס. אבל שום דבר טוב לא יוצא מזה, וזה מתנגש לי עם דברים אחרים שאני כמהה וזקוקה להם לא פחות. 

אבל אני לא חושבת שזה בגלל שהתחלתי עם הבדס"מ שנהייתי מכורה. תמיד הייתי משתוקקת אליו, גם מבלי להכיר. בגלל מבנה האישיות ובגלל כל מה שעברתי בחיים, בעיקר בילדות המוקדמת. 

חרבנה וזה. 

בזמן האחרון אני בוכה, הרבה, מכל מיני דברים. בדרך כלל אני בעד בכי ופורקן מכל סוג. אני מאמינה שזה מרפא ומזכך. 

אני הולכת בחיים בדרך מאוד מסויימת כרגע, ואין לי מושג אם היא הנכונה. הווייז לא עובד. אין קליטת לוויינים. אני הולכת על פי חוש. ואני מקווה שהוא יוביל אותי למקום הנכון. 

אני רק תוהה אם חלומות מתגשמים, ואם לא, אם זה אומר שהם לא היו החלומות הנכונים מלכתחילה. 

והגעתי לעוד מסקנה, שרבים בטח יתקוממו נגדה, כי היא מציגה אותנו באור שטחי ולא נעים: אנחנו לא באמת רוצים להכיר את האנשים שקרובים לנו. אנחנו רוצים לראות אותם באור מסויים, שמשמש א ו ת נ ו. את מה שהם יכולים לתת לנו. אפילו אם אנחנו הצד המעניק והתומך, עדיין יכול להיות שמה שהם יתרמו לנו זה את התחושה שאנחנו נזקקים. כל אחד ומה שהוא צריך, ומכל אדם זה עשוי להיות משהו אחר.

אבל עד כמה אנחנו רוצים להכיר באמת את האנשים שאנחנו קרובים אליהם, על כל רבדיהם? ועד כמה זה בכלל חשוב?

אני תמיד משתדלת, מדי פעם בחיים ככה, לפקפק באמיתות שאני, ובעיקר העולם, לוקחים כמובנות מאליהן. אז גם כאן. לחשוב. ולחשוב מחדש. שום דבר לא מובן מאליו.

לפעמים בדיוק שם הישועה. בלנסות דרך חדשה לגמרי, הדרך הפחות מתויירת. 

היום אני יודעת שאני צריכה למדר את עצמי ביחסי קרבה- אם חברויות ואם זוגיות. עד שאני יכולה לסמוך על החברות, שתשאר. עד שאני יודעת שאם אחשוף את עצמי כמו שאני לפני אותו אדם, הוא או היא ישארו. ואני יודעת שלא כל החברויות נשארות לנצח, בטח ובטח שלא כל מערכות היחסים. אבל כדי לשמר את העצמאות שלי, כדי להשאר עצמי, אני חייבת לשמור על עצמי יותר. לא להעמיס על אנשים את כל הסודות שלי. מי אמר שהם בכלל רוצים לדעת??? כאילו שאי אפשר להיות ביחסים קרובים בלי שאנשים יודעים על כל מקום ומקום שהיית בו בחיים. שיראו את המהות שלך, זה מה שחשוב. לא כל המסביב.

חג שמח.