סופרפוזיציה

אני משתדלת לתעד מחשבות ותובנות שיש לי, בעיקר עבורי, האמת. בעיקר בתחומים מסויימים. התחום המיני, למשל. הייתי אתמול בארוחה ואנשים שם שאלו אותי אם אני באה לרקוד איתם אחרי זה. אמרתי שלא, שאני עייפה. שבארוחה מיציתי את האנרגיות שעוד היו לי. אבל אחר כך, בבית, חשבתי על זה. תהיתי מה היה קורה אם במקום היו רק נשים רוקדות. יכול להיות שדווקא הייתי באה. לא האנרגיות היו הבעיה, למרות שהאמנתי במה שאמרתי באותו הזמן. זה אפילו לא שאני לא אוהבת לרקוד. 

לא רציתי שגברים זרים יסתכלו עלי כשאני רוקדת. מבחינתי זה מקביל לפלישה. 

אין שום דבר באמצע. הכי קיצוני שיש. פלישה. חילול. אונס. 

לאט לאט אני מצליחה להבין את עצמי יותר.  אני חושבת שאני בכיוון הנכון. 

הוא שאני כל הזמן מוצאת סימנים באיברים נבחרים בגוף כאילו הרביצו לי או קשרו אותי. מיותר לציין שלא עשו אף אחד מהשניים לאחרונה, נכון? העור שלי פשוט עדין. כמו של הזקנים. גם רואים לי את כל הוורידים ביד, אבל זה מזמן. תורשתי אצלנו. אבל לפני כמה ימים מישהי הסתכלה על הידיים שלי ואמרה בתדהמה: אמא'לה, רואים לך את כל הוורידים!!! צחקתי. לא ידעתי שאפשר אחרת. אבל נדמה לי שאני מתחילה לראות וורידים בעוד מקומות בגוף. מזדקנת, נו...

כשהייתי בת 16 חשבתי ברצינות על התאבדות. היה לי ממש רע והייתה תקופה לא קצרה שהדבר היחיד שהעביר אותי את היום היה בקבוקון רעל שרקחתי לעצמי והחזקתי בתיק. לא בטוח שהוא היה הורג אותי באמת, זו הייתה תערובת של תרופות שמצאתי בבית וכתשתי יחד, אבל עצם הידיעה שזו אופציה- הרגיעה אותי. נהגתי גם, כמו לא מעט מתבגרים למעשה, לחתוך את פרק כף היד. שריטות שטחיות, שהיום אני יודעת שלא היה להן כל סיכוי להרוג, אבל עצם הכאב עזר לי לשחרר את הכאב הנורא שבפנים. הייתה לי חברה טובה שלפעמים אפילו היינו עושות את זה יחד... נשארו לי צלקות, כי התמכרתי לתקופה. 

אבל ככל שאני מתבגרת, ככה אני יותר סולדת מפגיעה עצמית, לפחות פיזית. לפחות בלתי הפיכה. לאחרונה ראיתי כמה אנשים ברשת שכתבו "פרידות מהחיים". זה חרא לי לראות את זה. ככל שאני מתבגרת יותר, כך אני מעריכה יותר את החיים, את הבריאות, רגעים קטנים של אושר. את היכולת לעזור ולהקל על סבל. 

אולי יש סיבה לכך שהמוכנות לוותר על החיים באה לעיתים קרובות דווקא מאנשים צעירים יותר. ואולי ככל שמתבגרים, כך לומדים לשים את הסבל בפרופורציה. לדעת שמתישהו הוא יסתיים או יקהה. לדעת שיש דברים חשובים יותר, חשובים יותר מהכל. 

 אז אני בטוחה שהאנשים שמפרסמים הודעות התאבדות ברשת עוברים סבל נורא ואיום, אבל גם לי חרא לקרוא את זה. חרא לי שזה קיים בעולם. 

את הצורך להיות שייכת לדום. אבל זה חייב להיות אמיתי. ויכול להיות שזה בכלל לא הזמן. כמעט בטוח שזה בכלל לא הזמן לשיוך או לזוגיות. אבל בכל זאת, בניגוד לבעבר, זה לא מוריד את הצורך. להתעלם, כאילו זה איזה גירוד מציק? כנראה שאין מנוס. 

הבעיה היא שברגע שמרגישים את זה שוב, רוצים יותר...

אני אוהבת אותם מנומסים, סטייל חו"ל. למעשה, מנסיוני, את אלו מחו"ל אני הכי אוהבת. מנומסים, מכבדים, דומיננטים. יודעים מה הם רוצים, ובעיקר- גורמים לי לרצות לתת להם את זה. אין דבר שכיף לי ומסחרר אותי יותר מלהרגיש שאני, לגבר הזה, רוצה להתמסר. שאני רוצה לגרום לו להיות מרוצה. 

טוב, טוב... מדי פעם אני מקבלת תלונות, שהבלוג שלי נורא מבלבל. שא נ י נורא מבלבלת. אנשים אוהבים דברים צפויים. אבל אני מורכבת. והבלוג שלי תופס בכל פעם רגע אחר, תחושה אחרת, ומנציח. כן, אני יודעת שזה מרגיז לראות בכל פעם רק חלק קטן בפאזל במקום תמונה שלמה המוצגת בנוחות. מה לעשות. זה הבלוג. תתמודדו או אל תקראו:)

אמרתי כבר שאני אוהבת דומים סטייל חו"ל? גררר.... אוף. נורא. אני עוד זוכרת איזה כיף היה לפני שלוש שנים כשהייתי בפסטיבל הפטיש באנגליה. דומים בריטים ואירופאים מ ג נ י ב ים!!! ובעיקר, רוצים ללמוד ולהתמקצע. כן, אני אוהבת גם את הגיקים. בחיים אני לא אשכח את הדום שאמר לי לשכב ולעצום עיניים, לקח שני להבי ענק חדים, והעביר לי אותם על הצוואר, ממש קרוב לעור. הקול שנשמע, של הלהבים שמתחככים זה בזה ממש סנטימטר מהעור שלי... אחת החוויות המשובחות. אפילו שנמשכה רק לרגע:) 

להגיד בדיוק מה אני רוצה ומה אני צריכה. בלי להתבייש. בלי לנסות לרצות.

סחתיין עלי:)

עם מוח קצת קודח. תעניין אותי. תדהים אותי. תהיה שונה, בקטע טוב...

אם אני כבר הולכת על סקס ללא מחוייבות, אני רוצה מאהב מיומן, עם גוף פצצה, שידע להביא אותי לשיא פעם אחר פעם אחר פעם.

פחות מזה פשוט לא שווה. 

מפוחדת.

לאט לאט אני אגיע לשם. 

(כן, אני יודעת שרובכם לא מבינים כלום מהבלוג שלי בזמן האחרון. אני לא יכולה כרגע להרחיב יותר. ובכל זאת מרגישה צורך לתעד את הרגשות שעולים בי). 

מספר רב של פעמים: את שלמה? את בטוחה שאת שלמה עם זה? זה משהו שאת רוצה??? 

מה להגיד לו? אני שלמה. אני חושבת שאני שלמה. אני חושבת שאני רוצה. אני מבועתת עד מוות מהרעיון של לוותר, אבל גם מהרעיון של ללכת על זה. 

הייתי שלמה אם הייתי יודעת בוודאות שאני יכולה לסמוך עליך. בכל.