כשהייתי בת 16 חשבתי ברצינות על התאבדות. היה לי ממש רע והייתה תקופה לא קצרה שהדבר היחיד שהעביר אותי את היום היה בקבוקון רעל שרקחתי לעצמי והחזקתי בתיק. לא בטוח שהוא היה הורג אותי באמת, זו הייתה תערובת של תרופות שמצאתי בבית וכתשתי יחד, אבל עצם הידיעה שזו אופציה- הרגיעה אותי. נהגתי גם, כמו לא מעט מתבגרים למעשה, לחתוך את פרק כף היד. שריטות שטחיות, שהיום אני יודעת שלא היה להן כל סיכוי להרוג, אבל עצם הכאב עזר לי לשחרר את הכאב הנורא שבפנים. הייתה לי חברה טובה שלפעמים אפילו היינו עושות את זה יחד... נשארו לי צלקות, כי התמכרתי לתקופה.
אבל ככל שאני מתבגרת, ככה אני יותר סולדת מפגיעה עצמית, לפחות פיזית. לפחות בלתי הפיכה. לאחרונה ראיתי כמה אנשים ברשת שכתבו "פרידות מהחיים". זה חרא לי לראות את זה. ככל שאני מתבגרת יותר, כך אני מעריכה יותר את החיים, את הבריאות, רגעים קטנים של אושר. את היכולת לעזור ולהקל על סבל.
אולי יש סיבה לכך שהמוכנות לוותר על החיים באה לעיתים קרובות דווקא מאנשים צעירים יותר. ואולי ככל שמתבגרים, כך לומדים לשים את הסבל בפרופורציה. לדעת שמתישהו הוא יסתיים או יקהה. לדעת שיש דברים חשובים יותר, חשובים יותר מהכל.
אז אני בטוחה שהאנשים שמפרסמים הודעות התאבדות ברשת עוברים סבל נורא ואיום, אבל גם לי חרא לקרוא את זה. חרא לי שזה קיים בעולם.
