סופרפוזיציה

את קופצת, למרות הפחד, למרות הסיכונים, כי החוויה שווה הכל.

אני מתכוננת לקפיצת הבנג'י הראשונה שלי. 

-אמא שלי הייתה מענישה אותי כשהייתי קטנה. היא הייתה מכריחה אותי לעמוד מלא זמן בלי לזוז עם הידיים למעלה. 

-זה עוד כלום. אמא שלי זרקה אותי מהאוטו באמצע כביש בתור עונש. 

אני מביטה בשתיהן ואומרת: או קיי... כנראה שלי הייתה ילדות ממש מאושרת. 

שהיום בשיחה עליתי על מתי בדיוק התחיל הפחד שלי מלהכעיס גברים.

זה התחיל עוד בגן, עם החבר הראשון שהיה לי אי פעם. הוא השפיט אותי והתייחס אלי חרא, והאשים אותי בהתקפות עצבים שלו. וזה המשיך עם כמעט כל חבר שהיה לי. 

אני יודעת למה אני בבדס"מ. אם לא הייתי בבדס"מ, ללא ספק הייתי אישה מוכה. 

אני מאמינה באמירת התחייבויות בעל פה (או בכתב). גם אם לא תמיד מצליחים לעמוד בהן, זה מחזק את המחוייבות. זה "מזמן" את הכוח לעמוד בהן, אם לומר זאת כך.

זה בטח לא מזיק כשזה פומבי. 

אז הנה ההתחייבות שאני לוקחת היום: אני לא אבטל את עצמי בפני אף גבר יותר. בחיים. לא משנה מה המחיר. 

צריך לשנות את ההתמדה לנחישות. הגיע הזמן. 

זה די ידוע האמת, גם לפי מדריך הטרמפיסט לגלקסיה וגם לפי פיטר פן: אסור לחשוב על זה. דאגלס אדאמס עליו השלום גרס כי יש ליפול ולהחמיץ את הקרקע. 

אם אני רוצה לעשות משהו שממש ממש מפחיד אותי, אני צריכה פשוט לעשות את זה. בלי לחשוב על זה כל הזמן. ולפני שאשים לב- אני כבר אעוף. 

גם כאלו שלא ידעתי שקיימים. 

מצטערת שאני לא ממש זמינה לחיזורים וכאלו. אני ממש מוצפת עם חיפוש העבודה וריאיונות וכו', כל זאת בנוסף לעבודה הנוכחית שלי. וזה גם קשה לי נפשית. לא נשארים לי כל כך כוחות.

פעם הייתי מנסה לבלוע הכל ביחד. היום אני יודעת שתפסת מרובה לא תפסת. 

צעד אחד בכל פעם. להרוג טורקי ולנוח? טוב. אבל לא באלימות, כן? אני פצפיסטית לסירוגין. 

ראיתי היום בחורה עם קולר, וליבי נחמץ. נכון שזה כנראה היה בקטע פנקיסטי ולא בדסמי, אבל קינאתי בכל זאת. התגעגעתי לתחושה של להיות שייכת... יש לי מליון קולרים, אבל אני לא עונדת אותם. מה הם שווים כשהמשמעות ניטלה מהם?

לפעמים אני אומרת לעצמי שאני יכולה להיות מאושרת ביחסים ונילים. ואז אני פתאום רואה בחורה עם קולר, וחשה שוב עד כמה חזק הצורך הזה, להיות שייכת. כן, לגבר. אני לא יודעת להלחם בו, גם אם הוא בא ממקום לא בריא. ובתכלס, אין לי מושג מה לעשות איתו. אולי פשוט להמשיך להתעלם. 

אני עדיין מפוחדת. 

אני תמיד מפוחדת כשאני רוצה לעשות שינוי, בעיקר כשאני מנסה לשפר את חיי. הלא טוב הוא הסטטוס קוו שלי. הסביר-קשה מאוד. שם אני מרגישה בנוח. 

עכשיו אני מנסה להשיג עבודה עם תנאים יותר טובים, ואני ממש נלחמת בעצמי. זה מעורר בי חרדות נוראיות. וסיוטים בלילות.

ובריאיונות יוצא לי לסקור את מה שעשיתי עד כה, ולחשוב... לחשוב על כל המקומות שהייתי בהם. על הדרך הכל כך לא קלה שעברתי. על הבחירות שבחרתי, ולמה. 

אז אני כאן, נאבקת בדחף להתחפר במיטה מתחת לפוך. נאבקת, לשנות את הסטטוס קוו. 

יש אנשים שמגיעים להישגים מופלאים בחיים. להצלחות כבירות. ההישג שלי הוא עצם המאבק. 

זה עדיין טוב אחרי כל השנים.

וסידורי השינה שלהם ממש מדליקים:)

https://thecage.co.il/magazine,570.html