אזיקים
מאת שבירה(נשלטת)
26 במאי 2004
שש בבוקר, אני מתעוררת לכאב המוכר בזרועות. מתהפכת, צד ימין, צד שמאל. כואב.
מעירה אותו בלחישה.
"מאסטר, האזיקים כואבים, תוכל בבקשה להפריד אותם?"
האזיקים עשויים מעור, מחוברים זה לזה בשאקל מתכת. אני לא יכולה להפריד אותם לבד.
וגם לו יכלתי, אסור.
הוא עונה בקול ישנוני מבלי לפקוח את העיניים: "תרימי את הזרועות מעל לראש". אני מרימה אותן על הכרית, הוא מחבק אותי וחוזר לישון, ולי ברור שההקלה היא רגעית ושתוך חמש דקות יתעוררו כאבים חדשים, אחרים. מי יכול לישון עם הידיים קשורות מעל לראש. משוגע. אני מקללת אותו בלב.
מחכה חמש דקות. מעירה אותו שוב. "מאסטר, האזיקים, בבקשה..."
הוא מתעלם.
אנחנו ביחד כבר שלושה חודשים, אבל לרוב הוא נותן לי לישון באזיקים מופרדים. מספיק לו שהקולר על הצוואר שלי ורצועת העור הכבדה מלופפת לו סביב היד. נדמה לי שאף פעם לא הצלחתי לסיים את הלילה בידיים קשורות – תמיד אני מעירה אותו והוא משחרר לי אותן. אז למה לא הפעם?
אני מנסה שוב, בקול רם קצת יותר. "מאסטר, האזיקים."
הוא מתעורר. עכשיו הוא כבר ער לגמרי, מביט בי שוכבת על הבטן עם הידיים מעל הראש. שולח יד ומפריד את האזיקים. אני מעיפה את הידיים לצדדים בשמחה, והוא תופס אותן מיד ומחזיר אל מעל לראש. מניח אותן שם, מרגיש את האכזבה בשרירים הכואבים שלי.
"אל תזוזי".
באיטיות הוא שולח ידיים אל הרצועות שמשני צידי המיטה ומחבר כל אחת מידיי לרצועה המתאימה. אני עדיין על הבטן, לא זזתי, הידיים פרושות לצדדים ואזוקות אל הרצועות. זו לא הפעם הראשונה שאני בתנוחה הזו, אבל זו הפעם הראשונה בשש בבוקר ביום עבודה.
הוא מחבר את האזיקים שעל הקרסוליים זה לזה במתינות. מביט בשביעות רצון במעשה ידיו – הגוף העירום שלי מקובע למיטה, בחדר אור כחלחל של שש בבוקר. הוא לצידי, מלטף אותי לאט, אני מהמהמת בשביעות רצון. ידו משתהה על הישבן שלי לרגע, סימנים כחולים בהירים מסשנים קודמים.
אני מרגישה את הליטוף של רצועת העור המחוברת לקולר שלי, הוא מעביר אותה בעדינות על הגב, על הישבן. אני אומרת "לא" מהיר וחלש – אני עדיין ישנה, מה פתאום רצועת עור עכשיו, איך אפשר לקבל הצלפות על גוף ישן.
הוא מתכופף אליי ושואל בפליאה: "מה זה?" "כלום" – אני עונה מהר, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי.
"את אמרת 'לא'?" הרצועה מלטפת, למעלה ולמטה. הוא שומר על הטון המתפלא, כאילו אמרתי משהו מגוחך במיוחד. "לא, הא?”
אני בשקט.
"למי הגוף הזה שייך, עבד?"
"לך, מאסטר."
"ומי מחליט מה קורה לגוף הזה?" תוך כדי דיבור הוא שולח יד מתחתיי וצובט לי את הפיטמה כל-כך חזק שאני לא יודעת אם אצליח בכלל להוציא קול, אני מרגישה כאילו כל הגוף שלי צועק מכאב.
"אתה, מאסטר." הוא לוחץ עוד, גורם לי לגנוח מכאב לרגע, ומשחרר.
"ומי יגיד 'כן' ו'לא'?" הוא מתחיל להצליף לי בגב עם הרצועה. הסיטואציה קצת חלומית בעיניי – מוקדם בבוקר, אור עמום כחלחל, אני עדיין מטושטשת.
"אתה, מאסטר." הוא מצליף בעוצמה בינונית, אני יודעת שהוא עדין איתי בגלל השעה המוקדמת. למרות זאת, הכאב חותך כמו תמיד – אם הוא מכה באותה נקודה פעמיים, הפעם השניה כבר גורמת לי להשתנק, הפעם השלישית גורמת לי לגנוח.
"ואם אני רוצה שתישני באזיקים, את תישני באזיקים, נכון שפחה?" הוא משחרר לי את הקסוליים ועובר להצלפות בין הרגליים שלי. הוא עדין כל-כך אבל הכאב עדיין מקפיץ אותי, אני מתפתלת, הוא מניח יד אחת על שקע הגב שלי ומחזיק אותי במקום, אוחז ברצועה ביד השניה. אני מגייסת את כל כוח הרצון שלי כדי לא לצעוק מכאב.
"כן, מאסטר."
הוא מפסיק, מלפף את הרצועה בחזרה על פרק כף היד שלו, מתחיל ללטף את האיזורים בהם הוא הצליף. מתחיל מהגב ויורד אל הישבן, התחושה היא נהדרת. אני נמסה. מוריד את היד אל בין הרגליים שלי, מלטף, מחדיר אצבעות, אני מתחילה לגנוח. תמיד מפתיע אותי מחדש לגלות כמה אני נרטבת כשהוא מצליף בי.
הוא מטפס עליי, חודר אליי. אני עדיין עם הידיים פרושות לצדדים, שוכבת על הבטן, הוא מזיין אותי חזק ומהר ומותח קצת את הרצועה כך שהצוואר שלי נמתח לאחור, מקרב אליו את הראש שלי, תחושת מחנק.
הוא לוחש לי באוזן תוך כדי שהוא מזיין אותי. "את רוצה לגמור, שפחה?" ועובר לתנועות איטיות וארוכות, בדיוק מה שגורם לי לגמור. הוא יודע את זה.
"כן, מאסטר" – אני עונה בלחישה. הוא ממשיך לאט. "לא, אסור לך" – הוא אומר, עובר לתנועות מהירות וגומר.
הוא שוכב לידי על המיטה, השעה חמש דקות לשבע, בעוד חמש דקות יצלצל הפלאפון צלצול השכמה. בבת אחת אני מרגישה את הכאב שהצטבר בזרועות, אני מניעה אותן קלות והוא מבין את הרמז, משחרר את ידיי בזו אחר זו, מקפל אותן לאט, מודע לכאב. הוא מסובב אותי אליו, אני שוכבת על הצד מולו ומקפלת את הידיים הכואבות על בית החזה שלי.
הוא מלטף לי את הפנים ביד אחת ולוחש: "רק אני אומר כאן 'לא'. ברור?" עיניו עדינות, יד אחת מלטפת לי את הפנים ועל היד השניה הוא משעין את הראש.
"כן, מאסטר".
"אני אוהב אותך, שפחה שלי".
מעירה אותו בלחישה.
"מאסטר, האזיקים כואבים, תוכל בבקשה להפריד אותם?"
האזיקים עשויים מעור, מחוברים זה לזה בשאקל מתכת. אני לא יכולה להפריד אותם לבד.
וגם לו יכלתי, אסור.
הוא עונה בקול ישנוני מבלי לפקוח את העיניים: "תרימי את הזרועות מעל לראש". אני מרימה אותן על הכרית, הוא מחבק אותי וחוזר לישון, ולי ברור שההקלה היא רגעית ושתוך חמש דקות יתעוררו כאבים חדשים, אחרים. מי יכול לישון עם הידיים קשורות מעל לראש. משוגע. אני מקללת אותו בלב.
מחכה חמש דקות. מעירה אותו שוב. "מאסטר, האזיקים, בבקשה..."
הוא מתעלם.
אנחנו ביחד כבר שלושה חודשים, אבל לרוב הוא נותן לי לישון באזיקים מופרדים. מספיק לו שהקולר על הצוואר שלי ורצועת העור הכבדה מלופפת לו סביב היד. נדמה לי שאף פעם לא הצלחתי לסיים את הלילה בידיים קשורות – תמיד אני מעירה אותו והוא משחרר לי אותן. אז למה לא הפעם?
אני מנסה שוב, בקול רם קצת יותר. "מאסטר, האזיקים."
הוא מתעורר. עכשיו הוא כבר ער לגמרי, מביט בי שוכבת על הבטן עם הידיים מעל הראש. שולח יד ומפריד את האזיקים. אני מעיפה את הידיים לצדדים בשמחה, והוא תופס אותן מיד ומחזיר אל מעל לראש. מניח אותן שם, מרגיש את האכזבה בשרירים הכואבים שלי.
"אל תזוזי".
באיטיות הוא שולח ידיים אל הרצועות שמשני צידי המיטה ומחבר כל אחת מידיי לרצועה המתאימה. אני עדיין על הבטן, לא זזתי, הידיים פרושות לצדדים ואזוקות אל הרצועות. זו לא הפעם הראשונה שאני בתנוחה הזו, אבל זו הפעם הראשונה בשש בבוקר ביום עבודה.
הוא מחבר את האזיקים שעל הקרסוליים זה לזה במתינות. מביט בשביעות רצון במעשה ידיו – הגוף העירום שלי מקובע למיטה, בחדר אור כחלחל של שש בבוקר. הוא לצידי, מלטף אותי לאט, אני מהמהמת בשביעות רצון. ידו משתהה על הישבן שלי לרגע, סימנים כחולים בהירים מסשנים קודמים.
אני מרגישה את הליטוף של רצועת העור המחוברת לקולר שלי, הוא מעביר אותה בעדינות על הגב, על הישבן. אני אומרת "לא" מהיר וחלש – אני עדיין ישנה, מה פתאום רצועת עור עכשיו, איך אפשר לקבל הצלפות על גוף ישן.
הוא מתכופף אליי ושואל בפליאה: "מה זה?" "כלום" – אני עונה מהר, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי.
"את אמרת 'לא'?" הרצועה מלטפת, למעלה ולמטה. הוא שומר על הטון המתפלא, כאילו אמרתי משהו מגוחך במיוחד. "לא, הא?”
אני בשקט.
"למי הגוף הזה שייך, עבד?"
"לך, מאסטר."
"ומי מחליט מה קורה לגוף הזה?" תוך כדי דיבור הוא שולח יד מתחתיי וצובט לי את הפיטמה כל-כך חזק שאני לא יודעת אם אצליח בכלל להוציא קול, אני מרגישה כאילו כל הגוף שלי צועק מכאב.
"אתה, מאסטר." הוא לוחץ עוד, גורם לי לגנוח מכאב לרגע, ומשחרר.
"ומי יגיד 'כן' ו'לא'?" הוא מתחיל להצליף לי בגב עם הרצועה. הסיטואציה קצת חלומית בעיניי – מוקדם בבוקר, אור עמום כחלחל, אני עדיין מטושטשת.
"אתה, מאסטר." הוא מצליף בעוצמה בינונית, אני יודעת שהוא עדין איתי בגלל השעה המוקדמת. למרות זאת, הכאב חותך כמו תמיד – אם הוא מכה באותה נקודה פעמיים, הפעם השניה כבר גורמת לי להשתנק, הפעם השלישית גורמת לי לגנוח.
"ואם אני רוצה שתישני באזיקים, את תישני באזיקים, נכון שפחה?" הוא משחרר לי את הקסוליים ועובר להצלפות בין הרגליים שלי. הוא עדין כל-כך אבל הכאב עדיין מקפיץ אותי, אני מתפתלת, הוא מניח יד אחת על שקע הגב שלי ומחזיק אותי במקום, אוחז ברצועה ביד השניה. אני מגייסת את כל כוח הרצון שלי כדי לא לצעוק מכאב.
"כן, מאסטר."
הוא מפסיק, מלפף את הרצועה בחזרה על פרק כף היד שלו, מתחיל ללטף את האיזורים בהם הוא הצליף. מתחיל מהגב ויורד אל הישבן, התחושה היא נהדרת. אני נמסה. מוריד את היד אל בין הרגליים שלי, מלטף, מחדיר אצבעות, אני מתחילה לגנוח. תמיד מפתיע אותי מחדש לגלות כמה אני נרטבת כשהוא מצליף בי.
הוא מטפס עליי, חודר אליי. אני עדיין עם הידיים פרושות לצדדים, שוכבת על הבטן, הוא מזיין אותי חזק ומהר ומותח קצת את הרצועה כך שהצוואר שלי נמתח לאחור, מקרב אליו את הראש שלי, תחושת מחנק.
הוא לוחש לי באוזן תוך כדי שהוא מזיין אותי. "את רוצה לגמור, שפחה?" ועובר לתנועות איטיות וארוכות, בדיוק מה שגורם לי לגמור. הוא יודע את זה.
"כן, מאסטר" – אני עונה בלחישה. הוא ממשיך לאט. "לא, אסור לך" – הוא אומר, עובר לתנועות מהירות וגומר.
הוא שוכב לידי על המיטה, השעה חמש דקות לשבע, בעוד חמש דקות יצלצל הפלאפון צלצול השכמה. בבת אחת אני מרגישה את הכאב שהצטבר בזרועות, אני מניעה אותן קלות והוא מבין את הרמז, משחרר את ידיי בזו אחר זו, מקפל אותן לאט, מודע לכאב. הוא מסובב אותי אליו, אני שוכבת על הצד מולו ומקפלת את הידיים הכואבות על בית החזה שלי.
הוא מלטף לי את הפנים ביד אחת ולוחש: "רק אני אומר כאן 'לא'. ברור?" עיניו עדינות, יד אחת מלטפת לי את הפנים ועל היד השניה הוא משעין את הראש.
"כן, מאסטר".
"אני אוהב אותך, שפחה שלי".
