סופרפוזיציה

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=53587&postid=616331

אני לא יודעת למה היא התכוונה בדיוק ולא אתיימר להבין (חוץ מזה שהיא כותבת מדהים ומטלטל). אבל בפרשנות שלי, זה בדיוק מה שקורה לי ביחסים. תמיד. האמת, זה קצת מזכיר את מה שקרה בסוף ל-O ב "סיפורה של O". היא רוקנה את עצמה כל כך, התבטלה עד כדי כך, שסר סטיבן מאס בה. תכלס, זה גם מזכיר לי איזה שיר ילדים על ציפור שהיו לה הרבה תכונות שנחשבות לשליליות. היא החליטה להתגבר עליהן. בכל יום התגברה על תכונה שלילית אחרת. בסוף לא נשאר ממנה שום דבר... 

העניין הוא לא להיות דעתנית. העניין הוא שתהיה לי דיעה. העניין הוא לא להיות עקשנית. העניין הוא שתהיה לי העדפה. העניין הוא לא להכתיב מה צריך להיות. העניין הוא שצריך שיהיו גבולות. 

ואת זה, לכל הרוחות, אני לא מצליחה לקלוט. בכל פעם אותו הדבר. אני מוותרת על עצמי לגמרי, נעלמת, ואז תוהה למה מוותרים עלי. 

ואז, עד שאני מוצאת את עצמי מחדש, לזמן מסויים אני נשארת רק כפפה. 

די די די. נמאס לי. מבאס לי. פשוט די. 

אין לי שום בעיה לצוף לנצח, בתכל'ס. אם אני לא אקח את עצמי בידיים, זה בדיוק מה שיקרה. 

היום אני יושבת על רשימת משימות. די להפקרות!

זה לא שאני מדוכאת. אני בעיקר מפוחדת, אני חושבת. או בהצפה, של העולם שם בחוץ. של החיים. בא לי רק להכנס מתחת לפוך ולישון. כל הזמן. עוד מעט אכנס לאיזו שעה לפחות, ואני יודעת שארצה להמשיך לישון עד הבוקר... מרגישה שאני יכולה לבלות ככה חיים שלמים. עבודה, כי חייבים, ולחזור לישון. 

חטפתי היום מכה בראש. בעין, ליתר דיוק. הנה תירוץ נהדר להתחלות. ממילא שלושה ימים אני עם מיגרנות. 

כן, ככה אני כשאני מוצפת. אני חושבת שארשה לעצמי לנוח. העולם יכול לחכות. 

סרט שהוא תענוג. 

צוחק על הכלללל- בדס"מ, טבעונות, פוליאמוריה, בי-סקסואליות, הגדרות מיניות, הגדרות תפקידים ביחסים ומה לאא... אבל בחינניות. אני צחקתי רוב הסרט.

לא יודעת איך אפשר לצפות, אני צפיתי בפסטיבל הסרטים הלהט"בי בתל אביב, אבל אם יש לכם הזדמנות- רוצו לצפות!!!

סתם מישהי שאני לא מכירה, אמרה לי את מה שאני יודעת ומסרבת להפנים. וזה מצחיק, כי לא היה אמור להיות לה מושג. 

אלוהים יודע למה אני כאן כל כך הרבה זמן. למה אני מתחברת כל כך לנושא הנשלטת והשפחה, כשמה שאני באמת צריכה להיות במערכת יחסים, זו חזקה. 

אבל אני הפסקתי לנסות להבין. אני לא מנסה להבין ולא מנסה להחליט. אני רק יודעת שבכל קשר שלא אהיה, אסור לי לאבד את המרכז שלי. כל וויתור שאעשה למען מישהו אחר, צריך להיות נכון לי באמת. ואסור לי לפעול מפחד. 

אז מה אני עושה כאן כל כך הרבה שנים? 

טוב לי להיות כאן? נכון לי להיות כאן? 

הרציונל לא עבד עבורי עד כה. אז אני מנסה פשוט להקשיב ללב ולקול הפנימי שלי. אני בטוחה שהם יובילו אותי לאדם הנכון, וכן, ישאירו אותי בזוגיות מעצימה ונכונה. 

ככל שהזמן שלנו עלי אדמות מתקצר, כך אנחנו יותר צריכים להתמקד. כל כך הרבה שנים נסחפתי. צפתי. אבל זו פריבילגיה של הצעירים. עכשיו הזמן ללכת על מה שאני באמת רוצה. בכל הכוח. 

כי בסופו של דבר אצטרך לענות לעצמי. ואני רוצה שתהיה לי תשובה טובה. 

בדס"מ מורכב מכל מיני משחקים. אני קוראת לזה משחקים, אבל אין פירוש הדבר שהם לא רציניים. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, זה יותר state of mind שנכנסים אליו. 

אייג' פליי עשוי להיות משחק מסוכן עבור אלו שיש להן צרכים רגשיים שלא מומשו בילדות. אייג' פליי לא חייב להיות מורכב מלבישת חיתולים ויניקת מוצץ, או אפילו מאגירת בובות ובגדים ורודים. זה יכול להיות פשוט state of mind בו הדום מתפקד כאבא במובן הרגשי. כאב האידיאלי, יותר נכון. תמיד קשוב. תמיד שם את צרכיך לפני צרכיו. תמיד שם בשבילך. 

דפוסים פתולוגיים שעוצבו בילדות המוקדמת הם עקשנים מאוד. הם יודעים לבנות דמויות דמיוניות ולהלביש אותן על אנשים אמיתיים. אבל הרגשות שמתעוררים כשאותם אנשים לא מתנהגים בהתאם לפנטזיה- הרגשות האלו הם אמיתיים מאוד. ואין להם שום קשר בכלל להתנהגות אותם אנשים. הם נעוצים אי שם בעבר הרחוק רחוק. כשהיינו אגואיסטים ונזקקים, וצרכינו לא מומשו. 

הקושי הוא בהפנמה הרגשית שהם כבר לא יוכלו להתממש. לעולם. הקושי הוא בהפנמה הרגשית שאנחנו כבר לא ילדים. עם הבגרות, רק אנחנו יכולים להיות ההורה של עצמנו. לדאוג לעצמנו. להגן. לעשות מה שטוב לנו. ותמיד ישאר רווח, הרווח הזה בין הילד שהיינו פעם להורה שאנחנו היום. הכאב והכמיהה למשהו שלעולם לעולם לעולם כבר לא נוכל להשיג. צורך שלעולם לא יתממש. ועל זה צריך להתאבל. ועם זה צריך לחיות. 

ששמעתי היום את המתכון הכי מוצלח להצלחת זוגיות: "אנחנו מתרכזים בלבנות את הרגע ולעשות כיף אחד לשניה. זוגיות בשבילי זה להגשים עבורה את החלומות ושהיא תגשים את החלומות עבורי."

אולי זה נשמע נורא פשטני, אבל אני חושבת שבאמת ככה זה צריך להיות. זוגיות נהרסת מדאגות לעתיד, מפחדים, מחרטות. פשוט לעשות כיף ולהנות ביחד, זה כנראה כל הסיפור. זוגיות נהרסת כשהיא הופכת למכבידה. כשהיא הופכת לעבודה. 

זה מה שקורה ברגע הזה. עכשיו. והרגע הזה לא כל כך נורא, נכון?

בדס"מ זה משחק. לפעמים אני חושבת שזה סוג של פסיכודרמה. ולפעמים זה פשוט להכנס ל-state of mind מסויים. החוכמה היא היכולת להשלף ממנו כשצריך, ובעיקר, לא לתת לרגשות שקשורים ל-state of mind הזה לבלבל ולהשתלט על שאר מערכת היחסים. זה מאוד מאוד קשה. רגשות, בעיקר כאלו שמקורם בתקופות מוקדמות בחיינו, דרכם להשתלט ולהציף, ויש להם דרכים מאוד מתוחכמות. 

אבל בסופו של דבר אתם גבר ואישה שווים. שותפים שווים במערכת, גם אם יש לכם תפקידים שונים. אתם אמורים להיות שותפים, חברים הכי טובים, לראות אחד את השני ולהיות שם זה עבור זו במידה שווה. 

כל השאר- משחק.