בדס"מ מורכב מכל מיני משחקים. אני קוראת לזה משחקים, אבל אין פירוש הדבר שהם לא רציניים. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, זה יותר state of mind שנכנסים אליו.
אייג' פליי עשוי להיות משחק מסוכן עבור אלו שיש להן צרכים רגשיים שלא מומשו בילדות. אייג' פליי לא חייב להיות מורכב מלבישת חיתולים ויניקת מוצץ, או אפילו מאגירת בובות ובגדים ורודים. זה יכול להיות פשוט state of mind בו הדום מתפקד כאבא במובן הרגשי. כאב האידיאלי, יותר נכון. תמיד קשוב. תמיד שם את צרכיך לפני צרכיו. תמיד שם בשבילך.
דפוסים פתולוגיים שעוצבו בילדות המוקדמת הם עקשנים מאוד. הם יודעים לבנות דמויות דמיוניות ולהלביש אותן על אנשים אמיתיים. אבל הרגשות שמתעוררים כשאותם אנשים לא מתנהגים בהתאם לפנטזיה- הרגשות האלו הם אמיתיים מאוד. ואין להם שום קשר בכלל להתנהגות אותם אנשים. הם נעוצים אי שם בעבר הרחוק רחוק. כשהיינו אגואיסטים ונזקקים, וצרכינו לא מומשו.
הקושי הוא בהפנמה הרגשית שהם כבר לא יוכלו להתממש. לעולם. הקושי הוא בהפנמה הרגשית שאנחנו כבר לא ילדים. עם הבגרות, רק אנחנו יכולים להיות ההורה של עצמנו. לדאוג לעצמנו. להגן. לעשות מה שטוב לנו. ותמיד ישאר רווח, הרווח הזה בין הילד שהיינו פעם להורה שאנחנו היום. הכאב והכמיהה למשהו שלעולם לעולם לעולם כבר לא נוכל להשיג. צורך שלעולם לא יתממש. ועל זה צריך להתאבל. ועם זה צריך לחיות.
