סופרפוזיציה

נשים נמשכות לחוש הומור, ידיים גדולות ושלווה. 

S t e v e n 6

היא כתבה, "למה היא חוזרת שוב ושוב ושוב"? 

אני תוהה, אם ניתן פשוט להחליט לא להיות אומללה. אנשים אוהבים לומר שכן. שהכל עניין של החלטה.

אני יודעת שאפשר להחליט להיות אומללים. להתמסר לאומללות. לא לנסות להלחם בה. אבל ההיפך? אם אחליט שאני לא אומללה, אם אכריח את עצמי לעשות דברים, ללכת לאירועים, באמת לא אהיה אומללה? או שפשוט אהיה שם בגופי אבל לא בליבי, אבהה מולי בלי לראות ממש, ואחוש ריקה ובודדה? ובסוף כל זה אחזור הביתה לריק, ואפול שוב לריק שבתוכי? 

אני לא באמת רוצה באומללות הזאת. אני לא רוצה בתבוסתנות הזאת. אבל לפעמים, כשאומללים שוב ושוב ושוב, זה אומר שנלחמנו שוב ושוב ושוב, הכי חזק שיכולנו, והפסדנו. בכל פעם מחדש. 

הבידוד הזה שלי חייב להסתיים. אתמול. אני לא יכולה לשאת ממנו אפילו רגע אחד נוסף. 

הבוקר התיאבון שוב מחורבן. 

ושוב יש לי בחילות עם הקפה. כבר כמה ימים. 

אני בטח פוחדת מהסופש.

אחרי שלושה שבועות שכמעט לא אכלתי, והקילוגרמים עפו ממני, פתאום היום אני גוועת מרעב. בא לי לאכול ללא הפסקה. 

לא יודעת למה ומה זה אומר וממה זה נובע. זה ממש מוזר. 

מקווה שלא אעלה הכל בחזרה...

פתאום חשבתי שהייתי שפחה שלו, ולא מהסוג הטוב. 

כל הזמן רציתי שיתייחס אלי, וכמעט מעולם לא קיבלתי את זה. הוא פשוט לא טרח להוריד עיניים לגובה שלי. הוא פשוט לא טרח להקדיש תשומת לב למישהי קטנה ולא נחשבת כמוני. הרגשתי לא ראויה. 

ופחדתי עד מוות לבקש ממנו יחס. תמיד באתי אליו בקטע מתחנחן, כשהוא היה במצב רוח טוב. תמיד מתרפסת. 

כי אסור להרגיז אותו. הוא מתעצבן בקלות ואז הוא צועק, והקירות רועדים מעוצמת קולו.

כן, אני עדיין מדברת על אבא שלי. 

ועד היום יש לי דפוס כזה עם גברים. זה נעשה יותר מורכב, אבל בגדול זה הדפוס ואלו הרגשות השולטים. כמיהה וצורך עז, ופחד נוראי. 

האמת שנמאס לי שקשה. למה הכל חייב תמיד להיות קשה לי? למה לא יכול להיות קל, זורם? 

כל הזמן אני צריכה לעבוד, קשה. בארץ הזאת חייבים לרוץ כל הזמן, בכל הכוח, כדי להשאר באותו מקום... 

חלמתי על אבא, שזה טוב. זה אומר שרגשות משתחררים. לא קפוא בכלל כמו שחשבתי. 

אבל אני רוצה שדברים יסתדרו לי כבר. שעולם הרגש יסתדר לי. ואז החיים. שאוכל לשעוט קדימה.

נמאס לי שקשה. פשוט נמאס. 

ומה שהיה לי מוזר זה שכשהתחלתי לתאר אותו ישר עלה בי פחד. לא זכרתי שפחדתי ממנו כל כך...

כי הבוקר, לראשונה, בכיתי על אבא. 

כל מה שהוא לא היה. העדרו, בעיקר. 

אני תוהה אם כל השנים האלו הדחקתי כמה רציתי, בעצם, שיתייחס, שיראה אותי. שיהיה שם בשבילי. הכל היה קפוא כשחשבתי על זה. עד הבוקר. 

גם הבוקר קשה לקום, אין אפס. 

אבל אני קצת יותר מרגישה את המרכז שלי.

גם הבוקר כואב לקום. צורב אפילו. בכל מקום. 

אבל אני קצת יותר משלימה עם המשך החיים. 

גם הבוקר עצוב, מייאש. 

אבל יש תקווה קטנטונת שאולי אלוהים יפתיע אותי. עם משהו. משהו טוב. 

לא משהו גדול. משהו קטן. 

לעזאזל, הרווחתי את זה. 

ואני יודעת שיש לי המון על מה לעבוד. 

הקשר הבא שלי, אם יהיה, ידרוש מחוייבות עצומה מצידי, מההתחלה. 

לשים לב לדברים. לשים לב למרכז שלי. 

לשים לב למה מפעיל אותי ולשלוט בו. 

אני רק מקווה שאזכור את זה ברגע האמת. אני חייבת. 

ואם לא אזכור- הנה זה כאן.