|
|
|
אז זה הולך ככה- כשאני שותה אני נהיית חרמנית. ובא לי סקס. לא סקס מחייב. אני גולשת באתר היכרויות עולמי, ופנה אלי בחור בריטי, ממוצא אסייאתי. האמת? נראה מה זה נעל. ובא לי לשכב איתו. כן, בא לי לשכב עם אדיוט, ולא לדאוג. זה נכון שיש לי את כל האישיוס האלו עם לרצות ופלשבקים והכל. אבל פתאום נדמה לי שאם אני קצת שתויה, ואם הבחור לא מכאן, זה יכול להיות כיף. בא לי... טוב, אבל הוא באמת לא
?מכאן. הוא בלונדון! נכון מבטא בריטי זה סקסי
שיכורה ורוצה סקס, אבל לא יודעת למה. אולי כדי להרגיש שאני עושה משהו בסדר. אני יודעת שלא אכפת לי מההנאה שלי. אני רק רוצה שמי שאיתי יגמור,ואת החיבוק שאחרי.
זה לא שאני לא רוצה לגמור אף פעם, אבל זו מעולם לא הייתה הסיבה עבורי לעשות סקס. מעולם לא.
איזה דפוקה אני.
וואו. אפשר לקרוא לזה "משבר גיל ה-40". אפשר לקרוא לזה לידה מחדש.
העניין הוא שאני חושבת שמה שעשוי לעזור לי להציל את עצמי, הוא דווקא ההבנה שאני אדם שבור. זה נשמע נורא, אבל אני חושבת שזה נכון. אני מסתכלת על חיי, בגילי, במבט מפוכח. מסתכלת על ההישגים שלי, על הקשיים שלי. מצבי החברתי, הכלכלי, המשפחתי. מודדת את עצמי בסולם הנורמטיבי.
הפסיכולוגית שלי אמרה שזה מרשים אותה, כי מעולם לא מדדתי את עצמי בסולם הזה. מעולם לא החשבתי את עצמי לחלק מהעולם הזה, למישהי שיש לה זכות קיום ודריסת רגל בעולמם של האנשים האמיתיים. תמיד הייתי מין טפיל סהרורי, ספק חיה, ספק מתה. לא הרגשתי ראויה לחיים ולאושר, אבל גם לא רציתי למות.
ופתאום אני כאן. אחת מבני האנוש. שווה בין שווים. היא גרמה לי להבין שההשקפה שלי על עצמי ועל החיים עברה מהפך של ממש.
ואני מודדת את עצמי אל מול האנשים האחרים, בלי לתרץ, בלי לפחד, בלי להתכחש. מבט אמיץ נכוחה. אני לא מאשימה את עצמי. אני יודעת שאני שבורה. אני יודעת למה. אני לא חושבת שזו אשמתי. אני מבינה שאני צריכה מאוד מאוד להזהר כדי לא להפגע במגע עם העולם הזה, שכרגע נראה לי ממש כמו כביש מהיר. באמת, כאילו טיפסתי לי מאיזו שוחה והגעתי לגובה הכביש, ועכשיו אני רואה מה קורה, אבל השמש מסנוורת והכל זז בקצב מהיר ובעיקר מסוכן.
אבל זה בסדר. אני אדם שבור וזה בסדר. זה מי שאני, ואני עדיין יכולה לבקש לעצמי הכל. ואני מבקשת לעצמי הכל, בלי לפחד. וזה קשה, ומייאש, ומבלבל, ומפחיד, ובכל זאת. אין לי כוונות לוותר על עצמי, ואני האדם החשוב ביותר הנוגע בדבר, כך שזה לגמרי אמור להספיק.
שיחה על אנאלי בצ'אט.
אני נזכרת בכל הגברים ששידלו אותי לאנאלי. אמרו שזה מענג, שזה לא כואב, אבל כששאלתי אותם אם היו מסכימים להחדר בעצמם, אמרו שלא. "אני לא בעניין". כשחקרתי עוד הם אמרו שזה נשמע להם כואב ומפחיד אותם. אז למה אתם מנסים לשכנע אותי לעשות משהו שאתם תופסים ככואב ומפחיד? אם זה בשביל ההנאה המינית ש ל כ ם אז זה בסדר? מסתבר שכן. ככה בדיוק הם חשבו. ועל אף שאני בכלוב בהגדרת "נשלטת", התפיסה הזאת משתרעת על פני הרבה מאוד גברים, לאו דווקא כאן מהכלוב או בהגדרת "שולט". אני מעיזה לחשוב שאולי היא אפילו מאפיינת. התפיסה הזאת שהאישה אמורה לשרת ולהתאמץ למטרת ההנאה המינית הגברית, או אם שום דבר אחר- לפחות להיות אובייקט מיני.
ניסיתי לחשוב עם עצמי מה דעתי על מין אנאלי. זה נעים לי? לא נעים לי? זה משהו שהייתי בוחרת לבד? הגעתי להבנה העצובה, המפחידה אפילו, שאני לא יודעת. בכנות אני לא יודעת אם מין אנאלי זה משהו שהייתי בוחרת עבור עצמי לו הייתי משוחררת ממניפולציות גבריות או מהצורך שלי לרצות את הגבר שמולי. מעולם, בכל חיי, לא בחרתי במין. מעולם. אני לא יודעת מה אני אוהבת, אני לא יודעת במה הייתי בוחרת.
ההעדפות המיניות שלי קשורות במישרין למקומות בהם אני לא כאן. המקומות שמאפשרים לי להיות איתכם בגופי, אבל לא בנפשי. לא באמת. רק ככה, עם מבט מזוגג בעיניים, אני יכולה להיות בסיטואציה מינית. אלכוהול, סמים, סאב-ספייס.
פתאום זה ממש ממש עצוב לי. אני לא חושבת שזו דרך לחיות. לא ככה אני רוצה לחיות. כי כשאני בסאב-ספייס, אני בעיקר בספייס. במקום בו אני הכי לבד ואף אחד לא יכול לפגוע בי.
אני חושבת שהמינימום שאני יכולה לצפות לו ממערכת יחסים הוא שכשאני עם גבר, אני אהיה איתו. אחרת בשביל מה? באמת בשביל מה? להיות לבד אני יכולה גם בלי לברוח.
אם נאנסים ונפגעים שוב ושוב זה לא מרפא את הפגיעה המקורית. אם רצים בין קירות סגורים, לא מגיעים לשום מקום.
הפסקתי לרוץ. התיישבתי במקום. אני מחכה. מחכה בדממה שיפתח לי איזה פתח ואוכל לצאת החוצה ולנשום אוויר.
עשיתי המון דברים לא מוסריים בחיים שלי. דברים שאני מתביישת בהם. שאני מתחרטת עליהם.
אבל פה ושם אני עושה גם דברים טובים. שניים מהם, שניים שאני גאה בהם כי א. הם קשים ב. אני ממשיכה לעשות אותם יום יום: הטבעונות, וההמנעות מצפיה בפורנו.
כל הכבוד לי:)
מיניות
סליזית, מגעילה, חסרת רגש, אגואיסטית, חסרת מוסר, פוגענית.
מיניות
ידים חלקלקות כנחש, מזיעות, נשלחות.
תחושה עזה של בחילה.
מיניות
מגעילה אותי.
או שזה יהיה מאהבה ובכבוד
או שזה לא יהיה בכלל.
אין לי שום עניין יותר שגבר יפגע בי.
לא מזמן סיימתי לקרוא ספר מסויים. הספר לא על בעלי חיים (רק), אבל אחת מעלילות המשנה היא יונה אחת, שילד מנוול קשר לה את הרגליים, כמשחק, והיא כמעט מתה בגלל זה. אנשים טובים הצילו אותה, אבל לקח לה זמן עד שיכלה להתגבר על הטראומה ולהמריא שוב.
אני מרגישה כמוה. אני מנסה, אני מנסה לעוף. באמת.
הצלחתי סוף סוף להכנס לאתר ההיכרויות שאני רשומה בו, אחרי תקופת המנעות ארוכה, בתירוצים שונים. ואפילו עניתי למישהו שאשכרה עניין אותי. כיף שמישהו עוד מסוגל לעניין אותי (ולא כי הוא נראה פוגעני).
מפירפור כנף אחד למשנהו- אני מתחזקת.
אותי זה ממש חייך, ולא קל לחייך אותי באמת.
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=85665&postid=508122
בובה ממוכנת / דליה רביקוביץ
בַּלַּיְלָה הַזֶּה הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת
וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים,
וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים
וְנִסּוּ לְאַחוֹת אֶת שְׁבָרַי בְּיָד מְאֻמֶּנֶת.
וְאַחַר כָּךְ שַׁבְתִּי לִהְיוֹת בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת
וְכָל מִנְהָגִי הָיָה שָׁקוּל וְצַיְתָנִי,
אוּלָם אָז כְּבָר הָיִיתִי בֻּבָּה מִסּוּג שֵׁנִי
כְּמוֹ זְמוֹרָה חֲבוּלָה שֶׁהִיא עוֹד אֲחוּזָה בִּקְנוֹקֶנֶת.
וְאַחַר כָּךְ הָלַכְתִּי לִרְקֹד בְּנֶשֶׁף הַמְּחוֹלוֹת
אַךְ הֵנִיחוּ אוֹתִי בְּחֶבְרַת חֲתוּלִים וּכְלָבִים
וְאִלּוּ כָּל צַעֲדִי הָיוּ מְדוּדִים וּקְצוּבִים.
וְהָיָה לִי שֵׂעָר שֶׁל זָהָב וְעֵינַיִם כְּחֻלּוֹת
וְהָיְתָה לִי שִׂמְלָה מִצֶּבַע פְּרָחִים שֶׁבַּגַּן
וְהָיָה לִי כּוֹבַע שֶׁל קַשׁ עִם קִשּׁוּט דֻּבְדְּבָן.
מישהו שאל אותי אם עזבתי את העולם הזה (באופן פעיל) כי נמאס לי משולטי בובה.
לאאאאא! אמרתי לו. אתה לא מבין כלום. נמאס ל י להיות הבובה.
פתאום הרגשתי כאילו כל כך הרבה דברים עולים בי. אולי כי שתיתי קצת. כנראה.
זה בכלל לא משנה איזה סוג של בובה. אם זו בובה פאסיבית, שנותנת שיעשו בה דברים, או אם זו בובה אקטיבית, שרוקדת ושרה, העיקר לרצות. העיקר לספק את ההצגה שהוא מבקש.
ואיפה אני כאן. הולכת לאיבוד. נעלמת. אני אפילו לא נשברת מבפנים. לא, כי אני בקושי קיימת. מתאיידת לאיטי, נספגת כמו שטף דם פנימי. מסתובבת סביבכם כמו רוח רפאים.
ולא. כאילו... אם הברירה שלי היא להיות לבד או להעלם, אני מעדיפה להיות לבד. כן, אני רוצה לחיות. פעם חשבתי שזה הדבר הכי נורא בעולם. שאסור לי לרצות את זה. הייתי משוכנעת שזה חטא.
היום אני מתחילה לחשוב שזה העולם שחטא לי. זה העולם שחירבש לי את החיים. היום אני מתחילה לאהוב קצת את הילדה ההיא שגרמו לה לחוש שהנוכחות שלה היא עול. כי לא. כי אני כבר לא באמת חושבת שזה נכון. גם לי יש מקום. גם לי מגיע. לא פחות מלאף אחד אחר.
ואם התובנה הזאת תשאר, חברים, הרי שזו הדרך למעלה ממקום מאוד מאוד נמוך ושחור. ממעמקי השאול.
באיזשהו שלב בחיים גם הפגועים ביותר שביננו מוכרחים לעשות בחירה- לחיות או למות. ראויים או לא ראויים. אף אחד לא יכול להשאר בלימבו לנצח.
חושבת שמיציתי את הלימבו שלי. סבלתי מספיק לכמה גלגולי חיים. בגיל 40 עוד שניה, אני מטפסת למעלה.
חלמתי שהחבר הקודם שלי זורק אותי. שוב. אבל במקום להשבר, אני חושבת לעצמי: יופי. עכשיו יהיה לי זמן ויהיו לי משאבים להקדיש לעצמי. לא אצטרך יותר להתמודד עם כאבי לב שלא מובילים לשום מקום.
אין ספק שעובר עלי מהפך... מהפך של הבראה.
