סופרפוזיציה

גברים- עד היום נתתי לכם להשתמש בגופי. אפילו יצאתי ממנו בזמן הזה, שלא להפריע. הוא היה שלכם ורק שלכם. 

אבל זה נגמר. מהיום אתם לא יכולים לקבל את גופי בלעדיי. מהיום זה גוף ונפש ביחד. 

ואתם לא יכולים "להשתמש" לי בגוף, בדיוק כפי שאתם לא יכולים להשתמש לי בנפש. 

אתם יכולים לעשות איתי אהבה. עם הפנים והחוץ. אם אחליט שזה מה שאני רוצה לעשות איתכם. 

לא טוב לי יותר עם ההעדרות הכפויה הזאת. לא נכון לי. סורי. הגוף שלי הוא לא להשאלה. הוא שלי, לשימושי, איך ועם מי שארצה. 

כשהייתי בת 16 פגשתי בחטף בן אדם, מבוגר, מאוד חכם. 

הוא אמר לי: "יש בך משהו כל כך עצוב. אפילו כשאת צוחקת, הצחוק לא מגיע לעיניים". 

וצחקתי הרבה אז. המון. צחקתי את נשמתי החוצה. 

היום אני עצובה. עייפה. מדוכאת. בודדה. כן, בודדה. 

יש לי מגוון אינסופי של הצעות לשמש כמזרן. מזרן לזוג, מזרן לדום, מזרן לאישה. 

אבל אני לא מחפשת ריגוש בחיים. גם לא בריחה. כבר לא. אני בורחת לתוך עצמי, בדרך כלל זה כבר מספיק לי. 

הפעם הבאה שאתאהב, אם אתאהב, וכנראה שאתאהב כי אני ממש ממש רוצה- תהיה בעוצמה. הפעם הבאה שאסמוך, שאתן את הלב, שאכרות ברית עם גבר, תהיה, במובן מסויים, להתחיל מהתחלה.

אני לא רוצה לסחוב איתי את פגיעות העבר, את המרירות. אני רוצה להחלים, ולבוא שלמה. 

אני רוצה לאהוב כאילו מעולם לא נפגעתי. 

קופידון- מאחוריך:)

אני

צריכה

זין.

זין גדול. זין חזק. זין עומד. 

פחות אכפת לי הגבר שמחובר. 

אני צריכה זין. בשרני, חם, פועם. 

זין עם אג'נדה. 

זהו. התפקסתי.

שוחחתי עם שני גברים היום. כל אחד פיקס אותי מהצד שלו, למקום הנכון.

אני יודעת מה אני רוצה ואיך אני הולכת לנסות להשיג את זה.

אני לא יודעת אם אצליח, אבל אני חייבת לתת לזה את המקסימום כרגע.

כיף. מפחיד. כיף.

לא, אני חייבת. ראיתי באיזה אתר מישהו שרוצה לפגוש: "לא מושלמת, אך מופיעה במהדורה מוגבלת".

זו לא שורה נהדרת? וזו בהחלט אני. למרות שבמובן מסויים כולנו, ואף אחד מאיתנו.

בקיצור, אני כמו כולם.

http://www.mako.co.il/tv-erez-nehederet/season10-briefs/video/Video-e683d5ddc653d31006.htm?sCh=82ad0357232bb310&pId=1271754577

עוד דבר קטן אחד לפני השינה.

מישהו שאל אותי היום אם זה קורה לי הרבה שאני עוברת מלעשות לאנשים אידיאליזציה לאכזבה.

התשובה היא כן. זה קורה לי הרבה, וזה בטח לא דבר חיובי. חשבתי על זה קצת עכשיו.

אני ממש אוהבת לעשות לאנשים אידיאליזציה, וכנראה גם זקוקה לזה. מרגישה מכורה לזה, אבל הי, כמו כל התמכרות, זה בטח עוד מנגנון הגנה.

אני לא עושה זה רק עם גברים. אני עושה את זה עם אנשים בכלל. בעבודה שלי למשל. בהתחלה עשיתי אידיאליזציה למנהלת שלי. וכן, היא איכזבה אותי.

עכשיו אני עושה אידיאליזציה... טוב, לכל מי שעדיין לא אכזבה אותי. לאחת מהן במיוחד. אני חושבת שהיא אישה טובת לב, יפיפיה, ועם אישיות מלבבת. מתישהו היא בטח תאכזב אותי. אף אחד לא מושלם הרי, ומתישהו אני אגלה את זה. ואז, אני לא יודעת אם אצליח לסלוח לה. ברור שאשתדל, וברור שאשתדל להתנהג אותו הדבר, אבל משהו יהיה אחרת.

למה אני עושה את זה? ככלל, אני מעדיפה לשנוא את כל הגזע האנושי, ולהעריץ פרטים בו. זו ראיה דיכוטומית, ילדותית מאוד. מזכירה לי, באופן מצמרר, כמה פסיכופטים שקראתי עליהם.

....ידעתי שזה מצלצל לי משהו מוכר. פיצול. זו חוויה של עולם מפוצל. כמו כל שריטה אחרת, כמעט, היא נובעת מפגיעות ילדות.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%9C_(%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94)


אבל אני מפוצלת מודעת. כלומר, שכלית- אני יודעת שאנשים הם ישויות מורכבות, בדיוק כמוני. הם לא טובים או רעים בלבד. הם כנראה לא טובים או רעים בכלל, אלא מונעים מקונפליקטים רגשיים שונים, בדיוק כמוני.

אבל הרגש שלי לא יודע את זה, או שמעדיף, בפשטות, להתעלם מזה. אני לא יודעת למה קשה לי כל כך להתמודד עם עולם מורכב, אבל העובדה היא שקשה עד מאוד.

כשמתקרבים לאנשים נאלצים להתמודד עם המורכבות הזאת. עם האכזבות האלו.

עם החוסר שלמות.

ואם לא מצליחים להתמודד עם זה, הולכים. או לא מתקרבים בכלל, כמוני.

פגיעות ילדות דופקות אותך לכל החיים. אפשר ללכת לטיפול פסיכולוגי שנים, אבל קשה מאוד מאוד להשיל מנגנוני הגנה שליוו אותך כל חייך. לפעמים זה מרגיש כמו עניין של חיים או מוות. טירוף או שפיות.

ולפעמים, כמו שאמרה אחת, פיה אחת שאנחנו לא נעשה לה שום אידיאליזציה בכלל, צריך לצלול לתוך הפחד, עמוק, ולקוות שנצליח לצאת מהצד השני בריאים ושלמים.

הו התשוקות האפילות.

לאחרונה אני כל הזמן כותבת כמה בדס"מ הוא גרוע לי וכמה אני רוצה להתרחק.

וזה נכון.

זה לא סותר את המשיכה האדירה של העולם הזה. אתם יודעים איך זה. אם אתם רוצים באמת להתרחק, אל תכנסו לכלוב. כי אם אתם בכלוב ובצ'אט יותר מפרק זמן מסויים, זהו, אתם אבודים. אתם מתחילים להמשך לעולם הזה שוב.

בהפוך על הפוך הוא מנחם, הוא מרגיע. הוא מבטיח קרבה מיידית. הוא מבטיח פסגות ותהומות, שבדרכן גם הן פסגות. הוא מבטיח ריגושים ותחושת חיות.

כי אתם יכולים לחכות בקור רק תקופה מסויימת. אחר כך, אם אתם לא זזים, לכל מקום שלא יהיה, אתם מתחילים לקפוא. אתם מתחילים לאבד את זה. 

לא שזה תירוץ למשחקים באש. אין שום תירוץ למשחקים באש. 

מי שמשחק באש סופו להכוות. חלק כוויות קלות שאפשר לשים עליהן משחה נגד כוויות. חלק כוויות קטלניות כמעט. זה לא שלגמרי אי אפשר לשחק באש מבלי להכוות, אבל רובנו רוצים להכוות. אולי זו הצרה. 

שיחקתם פעם משחקי אש, אגב? זה אחד הדברים. לצד משחקי סכין זו אחת החוויות היותר אינטנסיביות שחוויתי. 

יש כל מיני דרכים לגשת לבדס"מ. אפשר ללכת על הסאב-ספייס הבטוח שמושג מעוד ועוד הצלפות בשילוב צעצועים לכאב מתון. אפשר ללכת על משחקים מנטליים, דוגמת משחקי סכינים. אפשר, וזה מסוכן והרסני ומרגש, ללכת על מיינד פאק. 

ממליצה על הסדרה "טרנספרנט".

זו סדרה שדנה בזהויות מגדריות ומיניות, אבל מתאימה לאנשים כמוני. הציבור הרחב, אפשר לומר. לא כאלו שממש מבינים, אבל מאוד סקרנים. והיא מעבירה את המסר בצורה מאוד ישירה ולא מתחמקת. אהבתי.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%98

הבעיה שלי היא שאני מפחדת.

אני מפחדת להיות לבד ואני מפחדת להיות ביחד.

אני מפחדת להיות אמא ואני מפחדת להשאר בלי ילדים.

אני מפחדת להצליח ובה במידה אני מפחדת להכשל. 

דוקטור הו היה תקוע ארבע וחצי מיליארד שנה באותו לופ. בכל פעם הוא היה צריך להתחיל מהתחלה ולשכוח את הישגי העבר. אבל הוא חצב וחצב בקיר הקשה עד שהצליח להגיע לצד השני. והוא לא וויתר על עצמו בדרך.

ארבע וחצי מיליארד שנה. סתם להראות שלופים הם כנראה בעיה חוצת יקומים ועולמות. 

חשבתי היום על סקס. בכלל, אני חושבת בזמן האחרון הרבה על סקס. אחרי תקופה ללא שום תשוקות מיניות, עולה בי שוב תשוקה. ובעתה. 

ניסיתי להבין מה אני רוצה. נראה לי שמה שאני רוצה באמת זה שיגעו בי בלי לרצות כלום בתמורה. 

יגעו, ילטפו, יחזיקו, ולא ירצו כלום בתמורה, מלבד קרבה. אף אחד לא ידחוף לי את הראש לכיוון הזין ויצפה שאמצוץ לו. אף אחד לא יניח אותי בכל מיני תנוחות או ישחק בי כבובה. אף אחד לא יגע בגוף שלי בצורה מבזה או משפילה. לא יכנה אותי בשמות. 

זה לא שאני לא יכולה לחוש גירוי מיני מהתנהלות כזאת. וודאי שאני יכולה. 

אבל אני אחוש עוד דברים בדרך. אני אחוש קהות שמנסה להסוות בהלה גדולה. אני אחוש ניתוק. אני ארגיש שאני חייבת לעשות הכל כדי שהגבר יגמור כמה שיותר מהר, כדי שלא אצטרך להשאר במקום הזה. כי הוא לא מקום שטוב או בטוח לי. 

ואם סתם יגעו בי, בלי לרצות כלום? לא ארגיש שאני חייבת לרצות מינית? לא אכנס לאותו לופ? 

אני לא יודעת, האמת. אבל אני יודעת שזה מה שאני רוצה. יותר מכל. פשוט מגע, בלי שום דרישות מעבר. בלי לצפות שאגע חזרה. 

מה שאני רוצה, מה שאני מרגישה שאני צריכה, זה את המקום הבטוח הזה שבו נוגעים בי ולא פוגעים בי, באף צורה ובאף דרך. 

אני יודעת שהסיכוי למקום כזה הוא מועט מאוד. אני בטח שלא אלך ואסביר לכל אחד שאני יוצאת איתו שאני מאוד מאוד פגועה מינית. שיש לי בעיות בתחום הזה. שאולי הוא יהנה ואני אתחרמן, אבל לא יהיה לי טוב באמת. שהמין איתי תמיד יהיה מהיר מאוד, או שאהיה מנותקת ופסיבית לגמרי, כי מה שבאמצע אני לא יכולה. 

יחשבו, ובצדק, שאני דפוקה. שזה להכניס ראש בריא למיטה חולה. אז אין לי הרבה ציפיות בתחום המיני. זה פשוט עוד משהו שצריך להשלים איתו, כדי להנות מהקרבה שבמערכת יחסים. 

אבל אני עדיין חולמת על המקום הבטוח הזה. 

שיחה בצ'אט על אחד הנושאים הכי אהובים לדיון בבדס"מ, העלתה בי תובנה.

לסמוך לחלוטין על מישהו. נושא שנורא אוהבים לפמפם בקהילה. צריך לסמוך לחלוטין על מישהו, בעינייים עצומות, ואם לא עושים את זה לא פגשת את השולט הנכון וכו' וכו'.

לגבי ולגבי התפיסה שלי, אני לא חושבת שמדובר כאן בעניין של השולט הנכון. הדבר הוא פשוט. אני בת 39. שיקמתי את חיי מהריסות פעם אחר פעם. למעשה, אני עדיין משקמת. בל נשגה באשליות, אם לרגע אפסיק להאבק ואכנע, אצלול אחורה ואפול הרבה יותר נמוך ממה שנפלתי אי פעם. ההישגים שהגעתי אליהם הם לא מובנים מאליהם ודורשים תחזוקה מתמדת. הכוחות ששאבו אותי למטה בעבר עדיין שם, מחכים להכנס לפעולה, אם רק אתן להם.

בגילי המופלג, אני סוף סוף מרגישה שיש לי מה להפסיד. אני לא רואה שום סיבה "לסמוך" על אף אדם בצורה מוחלטת. זה סוג של משחק שנראה לי מסוכן מדי. החיים האלו הם שלי, המאבקים הם שלי, ואני מעריכה יותר מדי את המקום שהגעתי אליו מכדי להעז לשחק בו. לשחק עכשיו משחקים אירוטיים-מנטליים לגביו נראה לי כמו ההצהרה הכי גדולה של שנאה עצמית שאני יכולה להצהיר.

אז לא. אני מצהירה שהחיים שלי הם לגמרי שלי, ואף אחד לא יקבל עליהם עוד שליטה לעולם. זה לא אומר שלא אהיה במערכות יחסים אי פעם. זה לא אומר שלא אסמוך על אף אחד, אבל אני כבר לא משחקת בלי רשת ביטחון. אני כבר לא מוותרת על השליטה וההכוונה של חיי. בכל פעם שאתקרב למישהו ואסמוך עליו עם הדברים החשובים לי ביותר בחיים, תמיד אזכור את השבריריות של הכל ואת כך שברגע האמת אין לי אף אחד מלבד עצמי, וכדאי לוודא שאני חזקה ומוכנה לתפוס את עצמי ולהשתלט על כל האספקטים של חיי לגמרי, בכל עת.