סופרפוזיציה

כולם חושבים שהם יודעים מי אני. אני רואה את זה עליהם. מכניסים אותי לקופסאות שלהם. אבל כל אחד מכיר אותי בקופסה אחרת. כל אחד מכיר צד אחר בי, ולעולם לא היה מאמין איזה עוד צדדים קיימים. אולי חוץ מהאנשים המועטים שאי פעם הכירו אותי באמת. שיודעים שניגודים זה אני. קיצוניות זה אני. המקומות מהם באתי הובילו אותי למחוזות שונים ורחוקים, אולי לגמרי צפויים כשרואים את התמונה הגדולה. 

אבל אני לא חושבת שאי פעם רציתי את כל הטירוף הזה. להכנס ולצאת מתוך קופסאות שונות כמו איזה ליצן צעצוע. בשבילי זה גיהנום. 

אז אני מנסה להפסיק להגדיר את עצמי לפי הקופסאות של אנשים. אני יודעת שכל אחד מהמקומות שהייתי בהם הוא חלק בלתי נפרד ממי שאני. ההיסטוריה שלי, כמו ההווה שלי, היא רק עוד אספקט של היצור המורכב להחריד הזה. רגיש מאוד, פגוע מאוד, אבל לא רק. גם חכם, יצירתי, מצחיק, אמיץ, סקרן, חולמני, בעל תושיה ובעל תקווה בלתי נגמרת ויצר חיים מטורף. 

לפחות בפני עצמי אני רוצה להיות מסוגלת לפתוח את כל הקופסאות, לשטח אותן, לחבר את כולן ולתת לעצמי להיות כל מה שהן מכילות ויותר. להיות אני. 

יצא לי לחשוב בימים האחרונים על כנות, הודאות וכו'.

הגעתי להבנה שאני באמת מעריכה אנשים שמודים במגרעות שלהם. בכך שהם לא מושלמים. לא אנשים שמודים בחולשות כדרך להמנע מלהשתנות, בהפוך על הפוך, אבל כאלו שלא נשלטים על ידי האגו שלהם.

מישהו כתב- נטשתי וננטשתי, קינאתי, אפילו שאמרתי שלא... 

דברים כאלו נוגעים לליבי. אנחנו רק בני אדם. אני אוהבת, מעריכה, אנשים שיודעים לחוש בעוצמות, שמודעים לרגשות שלהם ולמעשים שבאים בעקבותיהם, לא מושלמים ככל שיהיו...

וכן. אני רוצה לפגוש גבר שיזיז בי משהו. אני לא מתביישת להגיד. 

לא כזה שאני צריכה להתאמץ בכוח לגלות בו משהו. כי אני יודעת שיש כאלו שמזיזים לי.

לפעמים זה רק חיוך, המבט בעיניים. לפעמים זה המילים שהם כותבים (חוזרים כאן ליכולת ההבעה בכתב), או בפגישה- משפטים שהם אומרים. אלו שמסוגלים לבטא תובנה או אמת כלשהי... אותם אני מחפשת. 

לפעמים זה הרעיונות שחשובים להם, או הדברים שמעניינים אותם. 

כמו רובנו, אני רוצה לפגוש מישהו שמיסודו דומה לי (לא לגמרי, למען השם. בלי החולשות שלי...). אבל גם מישהו שאוכל להעריץ בו תכונות. זה חשוב לי, ולמרות ששמעתי הרבה דברים רעים על הערצה, זה אחד הדברים שאני ממש נהנית לעשות. 

האם אפגוש מישהו כזה? אני מאמינה שכן. אם ירצה בי? בזה אני לא בטוחה. עניין של מזל, עניין של ההעדפות שלו בנוסף לשלי. אבל בעיקר, כך נדמה לי, עניין של מזל. 

אני מאמינה שקופידון מתעופף לו שם למעלה ויורה חיצי אהבה באנשים. אולי, אם אהיה במקום הנכון בזמן הנכון, הוא יעזור ליצור קסם גם עבורי. 

מזמן לא הרגשתי את הכאב הזה שמרגישים כשמנסים ליצור מערכת יחסים וזה לא מצליח.

מין כאב דק וממוקד כזה, שמרגישים היטב.

אז הי, איזה יופי- אני חיה! ממשיכים הלאה. אם אני עדיין מסוגלת להרגיש, המצב טוב:)

אז אני משוטטת באתר היכרויות. לחצי מהגברים שפונים אלי לא כתוב כלום בכרטיס האישי. אם לא כתוב לך כלום, אם אתה לא חושב שיש בך משהו שמייחד אותך מאחרים ושווה לרשום אותו- אתה לא בשבילי.

החצי השני כותב בשגיאות כתיב. בולטות. העניין הוא כזה: אני די רהוטה. לא מושלמת, לפעמים אפילו בכוונה לא טורחת, אבל יש בי את היכולת להיות רהוטה. ולכתוב ללא שגיאות כתיב. אני לא גאונה באף צורה. אבל נדמה לי שזו לא בקשה מוגזמת לרצות גבר שחכם לפחות כמוני.

אני משתעממת בקלות. אני רואה את זה בספרים ובסרטים שתופסים אותי. צריך איזשהו רעיון מיוחד, מותח, מקורי, כדי לגרום לי לרצות להשקיע עד הסוף. אחרת יורד לי ממש מהר. אני רואה את זה בעבודה שבחרתי לעצמי. כל האחרות שעממו אותי. העבודה הזאת כמעט גורמת לי לקרוס מרוב הלחץ והדינמיות שבה, אבל היא מ ע נ י י נת אותי. היא מאתגרת אותי.

אני לא זקוקה לגבר רק כדי שיהיה לי גבר בחיים. אני מסתדרת יפה לבד. אם יש לי גבר בחיים, הוא צריך להיות כמו הספרים והסרטים האלו. כמו העבודה שלי. הוא צריך להיות חכם לפחות כמוני. הוא צריך להעריך את עצמו ולהיות מסוגל לבטא את זה. הוא צריך לעניין ולאתגר אותי.

אחרת- בכנות? אין לי שום עניין לטרוח. אחרת הוא פשוט יהיה עול.

פעם נשים היו מרוצות אם היו מתחתנות עם גבר שלא שותה ולא מרביץ להן. בתור התחלה אני רוצה מישהו שכותב בלי שגיאות כתיב ויודע לנסח כמה משפטים לגבי עצמו ולגבי מה שהוא רוצה בחיים.

אחר כך? הי! השמיים הם הגבול!

:)

האמת, שזה תמיד היה החשש הגדול ביותר שלי. שאם ארפה פתאום מכל העניין של המין, אם לא אלחץ מזה או אשתמש בזה, פשוט לא ארצה בזה יותר. 

בעוד הרצון שלי למערכת יחסים הולך וגובר, הדחף המיני הולך ונעלם. אני קצת מבועתת מהעניין. זהו? זה הסוף? אני מקולקלת לחלוטין? 

"אני לא בטוח שיש לי רגל דומיננטית. שתיהן די כנועות" (שלדון, "המפץ הגדול")

התחלתי להשתוקק למערכת יחסים. אבל עדיין מאוד פסיבית בנושא, כי אני די מסוייגת ומיואשת. נכנסתי לאתר היכרויות, סוף סוף אחד שלא גובה כסף. לא מצאתי אף אחד מתאים. ומי שהתאים לי, לא התאמתי לו מבחינת הגיל (ואני מדברת גם על גברים בגילי, שמחפשים נשים 10 שנים צעירות יותר).

חשבתי לחפש קשר עם מישהו א-מיני. אבל גם זה לא ילך. זה לא שאני לא מינית. אני פשוט פגועה מינית. מתישהו אני ארצה מין, אני מקווה, אם עדיין ניתן לתקן שם. 

אז לא יודעת. י'. עדיין ברקע שם, אבל הקשר בינינו מתחיל לייאש אותי. מצד אחד, אני רוצה שייזום מגע מיני. מצד שני אני מבועתת מהרעיון. אז מה, מה יהיה איתי?

היום אני קצת עצובה. 

שיחה מצחיקה עם י' היום.י' הוא פסיכי, אבל כזה שאני מחבבת. בכללי אני מחבבת פסיכים, כאמור. אנשים קונבנציונליים זה הדבר הכי משעמם בעולם. מתישהו דיברנו על מערכות יחסים, הטוב והרע שבהן. בעיקר הרע, האמת. וסקס. אמרתי לו שלא אהבתי להרגיש נשלטת ע"י האירוטיקה שלי. ע"י התשוקות שלי. בטח, זה היה מסעיר, אבל לא אהבתי את זה. עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני לא חושבת שהיה משהו רע בציות לתשוקות לכשלעצמו. זה פשוט שהמשחק הזה מעולם לא היה במסגרת מערכת יחסים, בטח שלא מערכת יחסים טובה. זה רק מחזק אצלי את התובנה שכל המשחקים האלו הם לא בשבילי. בשביל אחרים אולי כן. לא בשבילי. אני שברירית מדי, עמוסת טראומות, רגישה. עבורי זה רק מערכת יחסים ארוכה, טובה ויציבה, או כלום. פשוט כלום. זה לא אומר שאני לא מרגישה בודדה לעיתים. בעיקר לאחרונה...

השינוי שאני עוברת הוא עמוק ומתמיד. אני לא יודעת למה הוא התחיל, אבל הוא טוב. הוא מבטא גדילה, יותר אכפתיות לעצמי, ואני לא חושבת שאחזור אחורה. 

זה נכון שכבר הרבה מאוד זמן לא הייתי עם גבר. לא הייתי במערכת יחסים. אבל אני הרבה פחות סובלת מזה מבעבר. אני עצמאית, ואני לא זקוקה לקשר עם גבר כדי להגדיר את עצמי כאדם או כדי לגרום לי לחוש שווה.

נכון שהמקור להמנעות שלי הוא טראומה. זה לא שאני לא רוצה, אבל פתאום, בלי לתכנן, פשוט הגעתי למקום רגשי שבו נמאס לי לשחזר את הטראומות שלי שוב ושוב ושוב עם גברים. זה לא שאני לעולם לא רוצה לעשות שוב מין, או להיות במערכת יחסים. אני כן רוצה, ולפעמים אפילו כמהה. יותר למערכת יחסים מאשר למין, אם לומר את האמת. אבל איבדתי את הרצון לעשות דברים מתוך צורך נואש או כדי לרצות מישהו או מתוך פחד. אני פשוט כבר לא שם. אכפת לי מעצמי והבנתי שבכל פעם שאני עושה משהו שאני לא רוצה, אני משחזרת, במקום אותם אחרים, את הטראומות שלי. אני אונסת את עצמי, פוגעת בעצמי, משפילה, ובשביל מה? אני לא רוצה לעשות זאת עוד. אז פשוט הפסקתי. אני מתנקה, מבריאה, ממתינה. הזמן יבוא לדברים טובים, או כך לפחות אני מקווה. אבל הזמן לדברים רעים, לפחות עם הגברים בחיי- עבר. לא הייתה לי ולו מערכת יחסים טובה ובריאה אחת בכל חיי. ומערכות יחסים שמזיקות לי אני לא רוצה. כבר לא. אז אני כאן, בלי, ובמקום טוב. 

הפסקתי לצפות בפורנו. אני מסתפקת בדמיון ובסיפורים ברשת, במידה שאני מאוננת, וגם זה קורה פחות, באופן מעניין. כן, אני עדיין נהנית לדמיין שפוגעים בי. אני לא יודעת אם זה אי פעם יפסיק להסב לי עונג מיני ונפשי. אבל אם שום דבר אחר, אני לפחות שולטת בזה, דואגת להפריד בין דמיון למציאות, דואגת לא להפגע באמת. 

אז כן. אפשר לומר- וואו.