לפני 14 שנים. 7 בדצמבר 2009 בשעה 17:10
אני מדוכאת
לא בא לי כלום
והיה לי יום מחורבן.
אני עייפה ולא יכולה לישון.
באות לי תמונות ומחשבות.
אני כמעט בוכה ועוצרת.
הבכי לא משחרר.
ורד, זה היה מוות מיותר לגמרי ולא צפוי. לגמרי לא לעניין.
אני משחזרת את הקול שלך כל הזמן, כי אני פוחדת שאשכח. את הקול שוכחים הכי בקלות. משחזרת את אופן הדיבור שלך. משחזרת דברים שאמרת.
משחזרת אשמה.
מה היה לא בסדר?
אני עוצמת עיניים ורואה תמונות של קבר. תודה רבה לך. את יודעת שעוד לא התגברתי על פטירתו של אבי, ז"ל, לפני שש שנים. עכשיו הוספת לי.
יש מי שמעז לכעוס עליך? הפעם הגזמת. הגזמת לגמרי.
לא, את לא רוצה שנכעס. רוצה שנבין. אני שומעת אותך, ואני לא מסוגלת באמת לכעוס, כי את הרי הכי לא היית עוזבת את החיים.
אבל ביעסת, ופישלת, ובגדול. לא יודעת מה קרה שם, אבל חלק מהכעס יוצא עליך. סליחה, ורד.
