"הרעיון של אהבה רומנטית מוטעה מעיקרו.בני אדם אוהבים את הדבר שאומר להם את מה שהם רוצים לחשוב על עצמם. אם בתוכך את חושבת שאת לא שווה שום דבר, את תאהבי את האדם שיתייחס אליך בצורה כזאת. זאת הסיבה שהיית מסוגלת לאהוב את X כפע שאהבת אותו.
אבל הוא לא התייחס אלי כאילו אני לא שווה שום דבר.
לא בהתחלה. הם אף פעם לא עושים את זה בהתחלה. מעט אנשים שונאים את עצמם עד כדי כך, או קרוב כל כך לפני השטח, שהם מוכנים מייד לסבול התעללות. אם הוא היה מתייחס אליך גרוע כבר בהתחלה, היית מתרחקת ממנו. הוא לא היה מצליח לשלוט בך כמו שהוא שלט. זה הטריק של המתעלל. הוא בונה אותך כך שאחר כך הוא יוכל לקרוע אותך לגזרים".
זה קטע מספר ששמו לא ייחשף כאן. קראתי וחשבתי שהדברים מאוד נכונים. בכלל, כל השנים ובעיקר לאחרונה אני חושבת בצורה די אינטנסיבית על מזוכיזם, בדס"מ, וכל מה שנלווה.
כמה שהכל כל כך גבולי. כמה שבמקום מסויים, ואני מצטערת שאני אומרת את זה, אבל אני חשה שזה נכון, אנחנו אנשים חולים שמנסים לתעל למקום בטוח יחסית את החולי שלנו, ועוד להנות ממנו. אני לא מדברת רק עלינו שכאן, ששואבים הנאה מינית מהחולי הזה (סדיסטים ומזוכיסטים כאחד). אני מדברת גם על האנשים שבחוץ, שללא הרף משחקים משחקי שליטה, בלי להבין מה זה נותן להם ומדוע הם נוהגים כך. הרי רובנו אם לא כולנו סדיסטים או מזוכיסטיים (לרוב שניהם, גם אם צד אחד בולט יותר). לא כולנו מסוגלים לשאוב מכך הנאה מינית, אבל זה לא אומר שהרגשות האלו לא קיימים אצלנו.
מזוכיזם. יצר הרס עצמי. פרוייד דיבר עליו, דיבר גם על יצר החיים ויצר המוות. זה נכון לחשוב על זה כך, כי המזוכיזם יכול לגרום לנו להרוג את עצמנו בעודנו בחיים, וכך גם הסדיזם (להרוג אחרים).
פשוט מדהים כמה הדחפים האלו חזקים. נדמה שזה אולי הקושי הכי גדול בחיים, בסופו של דבר, הדבר שמייצר עבורך את רוב הקשיים האחרים. את עצמך ורצונך לחיות או למות.
לפני 13 שנים. 13 בפברואר 2011 בשעה 6:08
