מצחיק שאני אומרת לאנשים לשמור על חיבור עם המציאות. פיתחתי קשר הזוי עם המורה לנהיגה שלי.
אין שום דבר, נגיעות או יציאות משותפות או משהו כזה, אבל הוא מתעקש שאסמוך עליו בצורה עיוורת. אני מוצאת שאני ממש מתרגלת איתו מה שהייתי מתרגלת עם דומיננטים בעבר (מנטלית). הוא מצידו עושה בשבילי דברים שאני לא חושבת שהוא עושה עם תלמידים אחרים. ואני מוכנה להטיל את כל יהבי עליו. לשים עליו את כל הקלפים, מה שנקרא.
כן, אני יודעת, זה לא קשר בדס"מי, זה רק לימוד נהיגה. אבל למדתי עם עוד מורים. יש משהו בדרך שלו וגם ביחס שלו אלי שפשוט לא מתפשר ולא מוכן לקבל שום דרך אחרת חוץ מהדרך שלו.
אז אני אומרת לאחרים לשמור על חיבור למציאות, אבל גם אני קצת מבולבלת. כלומר, הייתי רוצה קשר כזה עם גבר? לא. זה לא סביר. הסיבה היחידה שזה עוד איכשהו הגיוני היא שהוא מורה ואני תלמידה. לא רק שהוא מורה ואני תלמידה, יש לו איזו תפיסה ישנה של מאסטר שמלמד תלמידים שסרים למרותו (הוא אשכרה אמר לי פעם שאני "שוכחת את מקומי"). היחסים אינם שוויוניים.
אבל אני לא חושבת שיהיה לי נכון להיות בקשר כזה עם גבר בן זוג. היחסים שנכונים לי הם כן יחסים שוויוניים. אולי אפשר לשחק קצת במין כוחני מדי פעם, אבל אני לא רוצה להתבלבל ביומיום. לא רוצה להכנס למקומות שהבן זוג שלי הוא כמו אבא שלי, אדון שלי וכו' וכו'.
אירוטי ככל שזה יהיה, זה מעולם לא עשה לי טוב לאורך זמן, מעבר למשחק. וזה מבאס, כי זה... הממ... מאוד מאוד אירוטי. אירוטי עד כדי הרטבת התחתונים וקצב לב מואץ כשאני חושבת על זה.
זה הדיסוננס שלי, המבאס. ההפרש בין הפנטזיה למציאות. יש נשים שאולי מסוגלות לחיות איתו, אבל אני לא.
