השינוי שאני עוברת הוא עמוק ומתמיד. אני לא יודעת למה הוא התחיל, אבל הוא טוב. הוא מבטא גדילה, יותר אכפתיות לעצמי, ואני לא חושבת שאחזור אחורה.
זה נכון שכבר הרבה מאוד זמן לא הייתי עם גבר. לא הייתי במערכת יחסים. אבל אני הרבה פחות סובלת מזה מבעבר. אני עצמאית, ואני לא זקוקה לקשר עם גבר כדי להגדיר את עצמי כאדם או כדי לגרום לי לחוש שווה.
נכון שהמקור להמנעות שלי הוא טראומה. זה לא שאני לא רוצה, אבל פתאום, בלי לתכנן, פשוט הגעתי למקום רגשי שבו נמאס לי לשחזר את הטראומות שלי שוב ושוב ושוב עם גברים. זה לא שאני לעולם לא רוצה לעשות שוב מין, או להיות במערכת יחסים. אני כן רוצה, ולפעמים אפילו כמהה. יותר למערכת יחסים מאשר למין, אם לומר את האמת. אבל איבדתי את הרצון לעשות דברים מתוך צורך נואש או כדי לרצות מישהו או מתוך פחד. אני פשוט כבר לא שם. אכפת לי מעצמי והבנתי שבכל פעם שאני עושה משהו שאני לא רוצה, אני משחזרת, במקום אותם אחרים, את הטראומות שלי. אני אונסת את עצמי, פוגעת בעצמי, משפילה, ובשביל מה? אני לא רוצה לעשות זאת עוד. אז פשוט הפסקתי. אני מתנקה, מבריאה, ממתינה. הזמן יבוא לדברים טובים, או כך לפחות אני מקווה. אבל הזמן לדברים רעים, לפחות עם הגברים בחיי- עבר. לא הייתה לי ולו מערכת יחסים טובה ובריאה אחת בכל חיי. ומערכות יחסים שמזיקות לי אני לא רוצה. כבר לא. אז אני כאן, בלי, ובמקום טוב.
הפסקתי לצפות בפורנו. אני מסתפקת בדמיון ובסיפורים ברשת, במידה שאני מאוננת, וגם זה קורה פחות, באופן מעניין. כן, אני עדיין נהנית לדמיין שפוגעים בי. אני לא יודעת אם זה אי פעם יפסיק להסב לי עונג מיני ונפשי. אבל אם שום דבר אחר, אני לפחות שולטת בזה, דואגת להפריד בין דמיון למציאות, דואגת לא להפגע באמת.
אז כן. אפשר לומר- וואו.
