לפני 10 שנים. יום רביעי, 27 בינואר 2016 בשעה 17:20
כשהייתי בת 16 פגשתי בחטף בן אדם, מבוגר, מאוד חכם.
הוא אמר לי: "יש בך משהו כל כך עצוב. אפילו כשאת צוחקת, הצחוק לא מגיע לעיניים".
וצחקתי הרבה אז. המון. צחקתי את נשמתי החוצה.
היום אני עצובה. עייפה. מדוכאת. בודדה. כן, בודדה.
יש לי מגוון אינסופי של הצעות לשמש כמזרן. מזרן לזוג, מזרן לדום, מזרן לאישה.
אבל אני לא מחפשת ריגוש בחיים. גם לא בריחה. כבר לא. אני בורחת לתוך עצמי, בדרך כלל זה כבר מספיק לי.
הפעם הבאה שאתאהב, אם אתאהב, וכנראה שאתאהב כי אני ממש ממש רוצה- תהיה בעוצמה. הפעם הבאה שאסמוך, שאתן את הלב, שאכרות ברית עם גבר, תהיה, במובן מסויים, להתחיל מהתחלה.
אני לא רוצה לסחוב איתי את פגיעות העבר, את המרירות. אני רוצה להחלים, ולבוא שלמה.
אני רוצה לאהוב כאילו מעולם לא נפגעתי.
קופידון- מאחוריך:)