בובה ממוכנת / דליה רביקוביץ
בַּלַּיְלָה הַזֶּה הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת
וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים,
וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים
וְנִסּוּ לְאַחוֹת אֶת שְׁבָרַי בְּיָד מְאֻמֶּנֶת.
וְאַחַר כָּךְ שַׁבְתִּי לִהְיוֹת בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת
וְכָל מִנְהָגִי הָיָה שָׁקוּל וְצַיְתָנִי,
אוּלָם אָז כְּבָר הָיִיתִי בֻּבָּה מִסּוּג שֵׁנִי
כְּמוֹ זְמוֹרָה חֲבוּלָה שֶׁהִיא עוֹד אֲחוּזָה בִּקְנוֹקֶנֶת.
וְאַחַר כָּךְ הָלַכְתִּי לִרְקֹד בְּנֶשֶׁף הַמְּחוֹלוֹת
אַךְ הֵנִיחוּ אוֹתִי בְּחֶבְרַת חֲתוּלִים וּכְלָבִים
וְאִלּוּ כָּל צַעֲדִי הָיוּ מְדוּדִים וּקְצוּבִים.
וְהָיָה לִי שֵׂעָר שֶׁל זָהָב וְעֵינַיִם כְּחֻלּוֹת
וְהָיְתָה לִי שִׂמְלָה מִצֶּבַע פְּרָחִים שֶׁבַּגַּן
וְהָיָה לִי כּוֹבַע שֶׁל קַשׁ עִם קִשּׁוּט דֻּבְדְּבָן.
מישהו שאל אותי אם עזבתי את העולם הזה (באופן פעיל) כי נמאס לי משולטי בובה.
לאאאאא! אמרתי לו. אתה לא מבין כלום. נמאס ל י להיות הבובה.
פתאום הרגשתי כאילו כל כך הרבה דברים עולים בי. אולי כי שתיתי קצת. כנראה.
זה בכלל לא משנה איזה סוג של בובה. אם זו בובה פאסיבית, שנותנת שיעשו בה דברים, או אם זו בובה אקטיבית, שרוקדת ושרה, העיקר לרצות. העיקר לספק את ההצגה שהוא מבקש.
ואיפה אני כאן. הולכת לאיבוד. נעלמת. אני אפילו לא נשברת מבפנים. לא, כי אני בקושי קיימת. מתאיידת לאיטי, נספגת כמו שטף דם פנימי. מסתובבת סביבכם כמו רוח רפאים.
ולא. כאילו... אם הברירה שלי היא להיות לבד או להעלם, אני מעדיפה להיות לבד. כן, אני רוצה לחיות. פעם חשבתי שזה הדבר הכי נורא בעולם. שאסור לי לרצות את זה. הייתי משוכנעת שזה חטא.
היום אני מתחילה לחשוב שזה העולם שחטא לי. זה העולם שחירבש לי את החיים. היום אני מתחילה לאהוב קצת את הילדה ההיא שגרמו לה לחוש שהנוכחות שלה היא עול. כי לא. כי אני כבר לא באמת חושבת שזה נכון. גם לי יש מקום. גם לי מגיע. לא פחות מלאף אחד אחר.
ואם התובנה הזאת תשאר, חברים, הרי שזו הדרך למעלה ממקום מאוד מאוד נמוך ושחור. ממעמקי השאול.
באיזשהו שלב בחיים גם הפגועים ביותר שביננו מוכרחים לעשות בחירה- לחיות או למות. ראויים או לא ראויים. אף אחד לא יכול להשאר בלימבו לנצח.
חושבת שמיציתי את הלימבו שלי. סבלתי מספיק לכמה גלגולי חיים. בגיל 40 עוד שניה, אני מטפסת למעלה.
