זפזפתי על פני קטעים מ-"50 גוונים של אפור". למה הסרט הזה נהיה פופולרי כל כך? אני לא מצליחה להבין. כי הוא מציג סאדו-מאזו כמשהו מגניב להמונים?
הסרט לא טוב. השחקנים לא אמינים. העלילה גרועה. הדמויות שטחיות. ואני לא חושבת שסאדו-מאזו זה מגניב. אני חושבת שסאדו-מאזו לרוב בא ממקומות רעים ולוקח למקומות רעים, בסופו של דבר. יש דברים מסויימים, שנעשים באופנים מסויימים, שאני יכולה להרגיש שהם בסדר, לא מזיקים ואולי אפילו מוסיפים משהו, יוצרים משהו מיוחד. אבל בגדול? זה רע בעיני.
האנשים שראו את 50 גוונים וחשבו שזה "הו כה מגניב"- הם חוו פעם סאדו-מאזו באמת? לעומק? אני לא חושבת. ואני מקנאה בהם נוראות. אני מקנאה בהם שהם יכולים להתרגש מחידושים במין, שהם יכולים להתרגש ממשהו בכלל. ראיתי יותר מדי, חוויתי יותר מדי. אני עוד לא בת 40, ואני מרגישה שכמעט כלום כבר לא יכול לרגש אותי. אני יכולה להנות מדברים. מלימודים, למשל. אבל להתרגש?
ואני יכולה להגיד לכם שזה די זיפת להרגיש ככה בגיל יחסית צעיר.
