אני סאבית.
לכאורה, אתם אומרים: דא??? היא הרי סימנה את תיבת הנשלטת, אז מן הסתם היא סאבית.
אבל לא תמיד הדברים כל כך פשוטים. אכלתי די הרבה חרא בעולם הזה, וגם במקומות האחרים, וכתוצאה- התרחקתי. בשנתיים האחרונות בכלל לא הייתי בעניין, עד כדי כך שהכרזתי על עצמי שפרשתי לדימוס.
אבל לאחרונה חזרתי לכאן. עם הבדימוס. חזרתי ולא הבנתי למה אני חוזרת ומה אני רוצה, אבל התחלתי להרגיש איזה צורך.
ולאורך השנתיים האלו יצאתי פה ושם עם גברים מאתרי היכרות נורמטיביים, וזה לא הצליח. גם כשהכל היה בסדר איתם, לכאורה, נראים טוב, חכמים, עונים לדרישות, הכל סבבה- זה פשוט לא עבד. מכל מיני סיבות. אבל סיבה אחת גדולה לחוסר המשיכה שלי, היא שתמיד חיפשתי בהם את הדום. זה לא היה חייב להיות מישהו מהקהילה, אבל הייתי זקוקה לדעת שהוא גבר חזק, מוביל ושתלטן. ואותם ממש קשה למצוא. גברים אגרסיביים יש בשפע, אבל איתם אפילו לא הגעתי לכלל פגישה. אני לא אוהבת גברים אגרסיביים. אני עדינה מדי בשביל זה.
ומה שקרה, בשנתיים האלו, שכל כך זכרתי את מה שהיה לי רע כאן, ששכחתי את מה שהיה לי טוב. והיה לי גם טוב. ושכשהיה טוב, הוא היה מ מ ש טוב.
שכחתי את האופוריה שאני נכנסת אליה כשאני מתחילה להעביר שליטה לצד השני. שכחתי כמה מספק ומרגש זה להסתכל על גבר מלמטה למעלה. שכחתי שהתחתונים נרטבות לי כשאני קוראת למישהו בתואר ומתכוונת לזה.
שכחתי עד כמה טוב זה יכול להיות לציית.
שכחתי שאני סאבית. קברתי את הסאבית שבי, ואז עברתי עם טרקטור והוספתי מעל חול.
ואז נזכרתי.
והחלטתי, שאם אני בתקופה שבה אני מנסה להבין מה אני רוצה, אז אולי כדאי שאם כבר יש משהו כזה, שאני אעשה אותו. והחלטתי שאני לא צריכה לחשב תחשיבים לעתיד, אלא פשוט להיות בקשר עם עצמי בכל רגע נתון.
והחלטתי שלפעמים זה בסדר להפסיק לדאוג ופשוט להיות.
אז אני סאבית, ושתדעו לכם- זה כיף לא נורמלי!!!
