כבר כמה ימים שאני מתקשה מאוד להרדם וקמה מוקדם, כל הגוף שלי דרוך. זה קשור לכל מיני דברים, כנראה הרבה מאוד למתח שלי סביב נושא הטסט.
אתמול עברתי טסט. כן:)
ועכשיו אני יכולה להגיד, אולי ניחשתם כבר בעצם, שהפוסט שכתבתי, עם כל האיכס ואני נגעלת ממך, היה על המורה לנהיגה שלי. במשך שנה וקצת הוא לימד אותי, והטריד אותי מינית בכל מילה ובכל מבט. נשארתי איתי כי הוא באמת מורה מופלא, ואני לא חושבת שמישהו אחר היה מצליח להעביר אותי את הטסט, אבל סבלתי מאוד, ואת רוב הסבל הדחקתי. החלקתי לו ככל שיכולתי, כדי שלא יעלב חלילה, שלא יעשה לי פרצוף, שלא יפגם השיעור.
אתמול, בדרך לטסט, משהו התפוצץ בי. לא יודעת, אולי זה בגלל שסיפרתי לאדוני את כל זה, כל התחושות שלי וכל מה שהוא עושה, והוא נתן לי את הלגיטימציה לבוא ולהגיד למורה שזה מפריע לי ואני לא מוכנה לזה יותר. פתאום הסבל הפך לבלתי נסבל. אחרי הטסט, שהייתי בטוחה שנכשלתי בו, אמרתי לו את זה, והייתי בטוחה שעכשיו נמשיך ללמוד ואצטרך להתמודד עם זה. אבל לא, היקום נתן לי מתנה, בזכות כך שעמדתי על שלי. אני לא צריכה לשאת את זה יותר.
ואני יודעת שאתם אולי לא מבינים, בעיקר אלו שלא נפגעו מינית, עד כמה היה קשה ונוראי היה לשאת את כל זה על רקע כל מה שעברתי. אבל זה היה פשוט נוראי. הרגשתי מאויימת ומושפלת ונגעלת בו זמנית. זה בטח גם פגם בקצב ההתקדמות שלי, מורה טוב כל שיהיה.
וזה נגמר. אני מנסה להבין שזה נגמר.
אז קמתי קצת מוקדם, ואני... ככה עם תחושות מאוד מעורבבות. בעיקר מתקשה להאמין. נגמר הסבל וזכיתי בפרס, שכבר לא האמנתי שאגיע אליו אי-פעם...
