סופרפוזיציה

מישהו פעם אמר לי שהוא כותב בבלוג כדי לעזור לעצמו להבין דברים.

אני לא. אני מצלמת. מצלמת רסיסי רגעים, מחשבות, תחושות, דברים שהיו לי משמעותיים באיזשהו אופן. מצלמת כי כך אני נושאת אותם איתי עוד רגע אחד נוסף, מפנימה אותם. 

הנה רגע כזה: אני במסיבה. האחראי על הכיבוד מבקש פותחן לקופסת שימורים. המארח מסתער פנימה עם חרב סמוראים מאיימת למראה ושואל: "זה יעזור"? 

אני נרתעת בבהלה, חציה מדומה, ומרטיבה קצת. 

שעה ומשהו מאוחר יותר, אני מלטפת את חרב הסמוראים על השולחן. המארח מסביר לי שיש לו עוד כמה חרבות וסכינים בבית, ועוד "כל מיני דברים". אני בולעת רוק, תוהה אם הוא בדס"מי או סתם פסיכופט. "אני ממש ממש אוהבת סכינים", אני אומרת לו, בעודי ממשיכה ללטף את הלהב. "בקטע מסוכן". 

מישהו בא ולוקח אותו לעזור לו במשהו, ואני נשארת, וחצי תאוותי בידי. כלומר- על השולחן.