לפני 6 שנים. 11 בנובמבר 2018 בשעה 3:35
הגיעו הימים הקשים. התעוררתי מוקדם ולא יכולה לישון יותר. ישנתי יותר מדי בסופ"ש. ואכלתי יותר מדי. ובעצם לא עשיתי כלום, בעיקר הייתי לבד. וקשה לבד, אבל גם ביחד זה לא להיט. מעייף כשלאחרים יש ציפיות ממך. מצפים שתדברי, מצפים שתהיי נחמדה, מצפים שתעריכי אותם. לפעמים נדמה לי שאני פשוט רוצה לעצום עיניים ולשכוח מהכל.
אני יודעת שאני בחרדות. כנראה שבחרדה, כמו בכאב של צירים, כמו בכאב של סשן, צריך לחבק אותה. לנשום לתוכה. ללכת עם הגל ולא להתנגד לו. להשאר עם הראש למעלה.