התפלשתי בכתובים הישנים כפרקדן בשדה קוצים, והקוצים חדים שזורים כמילותייך לשיח שלם ואחיד. הכנעתי ראשי עליו למנוחה, והשמש קופחת עוצמת עיני ומכהה חושים. כשאלו מתכהים מתחדדות הדקירות, ומתעצם ריחו של הסבך שמזכיר לי לנשום. ללא נוע נשמתי את המילים עד שקיבלו את צורת גופי ונשאו אותי בריחוף.
עם כל נשימה גובר הריח, הריאות מתמלאות בעברית וגופי שוקע עמוק יותר בכתובייך. הזמן אובד, השמש כבר סרה מהזנית. כמו פקיר חש בחודו של כל קוץ, נע בחופשיות על מצע המילים, יודע לכבדן ולחשוש מהן. מרחף על הקוצים שאפפו אותך בזמן שכתבת את הדברים, מרותק כאילו שם, צופה בך מהצד בעיניים עצומות.
עננים מתלתלים את קרני השמש שמלטפות את פני, מאשרות לי לשוב לעבודה. אני קם וממשיך לעדור, לערום, ולהצית בצורה מבוקרת רצועת קוצים יבשים שקרובה אל הבית. למקרה שחלילה תאחז בקוצים אש, אסור שזו תכלה את הבית.