מְפַעֵּם

אם שתיית וויסקי הייתה טיול ביער,

שתיית וויסקי עם קצת מים היא טיול ביער אחרי הגשם.

המולקולות של המים מפרקות את שרשראות הפחמימנים של האתנול שבוויסקי ונקשרות אליהן, כתוצאה נוצר מגוון גדול יותר של שרשראות באורכים שונים. בנוסף מולקלות הידרופוביות שבמשקה צפות לפני השטח ומגבירות את ארומות העישון (אני שותה בעיקר וויסקי שעושן בכבול). המים יוצרים בוויסקי טעמים וריחות חדשים, הם שוברים את האיזון שנבנה במשך שנים, הם ״פותחים״ את הוויסקי.

בגלל זה יש וויסקי בחוזק חבית.

הוויסקי מוכנס לחביות להתיישן כשהוא בחוזק של 80-90% אלכוהול, וכל שנה המלאכים גובים את חלקם (angel's share). כעבור שנים, כשהוויסקי נמזג מהחביות הוא בחוזק 60-70%, ומדולל במים לחוזק של בערך 40% לפני שמבוקבק. המזקקות הרציניות משווקות גם גירסה של הוויסקי שלהן בחוזק חבית, לא מדולל, ומשאירות ללוגמים את האפשרות לפתוח את הוויסקי לטעמם.

יש לי פיפטה לטובת טפטוף מים לוויסקי. מביך אבל אפילו יש לי שלושה בקבוקוני מים שעל תוויותיהם מתנוססים שמות אגמים באזורים שונים בסקוטלנד, בכדי שאוכל להתאים את המים לאזור ממנו הגיע הוויסקי (זין אם לא מילאו את שלושתם מאותו ברז באיזה מרתף עבש בגלאזגו).

בכל מקרה, תהליך פתיחת ודיוק הטעם הוא טקס נהדר ופשוט שבסופו תמורה ראויה.

וויסקי בחוזק חבית בוחרים בקפידה. לפי העישון, לפי היישון, לפי האזור ממנו הגיע, החומרים מהם קורץ ולפי התהליכים שעבר.
וויסקי בחוזק חבית קשה קשוח ומחוספס, משכר וחורך מבפנים.
הוא לא טעים.
הוא אצילי.
הוא משאיר שובל של טוב. טעם של עוד. ופתיחה שלו מעניקה לכל לגימה מנעד חדש ונפלא של טעמים.

ואז יש אנשים בחוזק חבית.

ואני לא יודע במה לדלל אותם. ואין לי שמץ של מושג איך נכון לגמוע אותם.

וזה שורף אותי מבפנים.

ואני רוצה עוד.