היא אוהבת פירות, והייתה אוכלת עם חברים, ומשליכה את הקליפות והאידרות בגינתה המוזנחת.
יום אחד הבחינה בנבט שונה נישא בין העשבים השוטים, צהוב ומוזנח כגינתה, ומשום שהפריע לה בעין, כי סימל את עצלותה, הייתה משליכה את שאריות הפרי כלפיו בבוז.
הציפורים והחרקים שנמשכו לשאריות היו מזינים ומדשנים את האדמה סביבו, ועל אף שניצב רוב שעות היום בצילו של הבית, ולא קיבל כמעט שמש, היכה שורש איתן.
היא המשיכה לאכול פירות, ולהשליך שאריות, והמשיכה ללא דעת לדשן את השתיל המכוער שכבר עיבה גזע.
והתחלפו החברים, והבית קטן, ויש להגדילו, היא לא נתנה את הדעת שהבית החדש יצל על כל הגינה, והגינה הצהיבה, ומראה הגינה הצהובה העציב אותה, אז היא שתלה עם חבריה החדשים ערוגות פרחים בקדמת הבית, והייתה מטפחת ומשקה אותן. ואת האשפה המשיכו להשליך באחורי הבית.
והגזע הצהוב והמכוער כבר לא הלם את הבית, והחברים החדשים, שלא הבינו מהותו, עיקמו אפם. ללא היסוס עקרה את הגזע והשליכה אותו מעבר לגדר, אל חורשת בר יבשה.
העלים הצהובים השתכשכו בשמש ונגהו אליה, והשורשים לא נרתעו מאדמת הבור, אלא חיבקו אותה וננעצו בה חרף היובש והמזיקים.
לעתים נדירות הייתה נותנת דעתה על השתיל וגורלו, בהתחלה עוד הייתה משליכה שאריות פרי אל מעבר לגדר, אבל במהרה שכחה ושחכה, וכבר לא טרחה לזבל אותו, גם לא כמחאה.
יום אחד, כעבור שנים, כששבו לביתם, הבחינה מעל גג הבית בצל נד ברוח, כשחצתה את הבית, ויצאה לאחוריו, נדהמה לגלות עץ תמיר הנישא מעל גובה הבית, וענפיו עמוסים בפירות מרהיבים.
הפירות המגרים היו גבוהים מהישג ידה, היא החליטה שתטפס על העץ ותאכל מפירותיו. אך ברבות השנים הפירות היו נופלים אל אדמת הטרשים תחתיו, ומזינים את העשבים והקוצים הנוראיים שגדלו בה.
לאחר שנפצעה מהקוצים שתחתיו, נשרטה מהשרפים, וכשלה בטיפוס. חזרה מובסת אל הבית, נחושה לקטוף את כל פירותיו, הלא זו היא ששתלה אותו, היא טיפלה בו כל השנים, ונתנה לו מקום, פירותיו שלה הם גם אם תאלץ לכרותו כדי לאכול אותם.
והעץ, רם ונישא, ומתחנן בנפשו להשיל פירותיו בשבילה, והיה זורק ענפיו וגזעו אל הקרקע אילו יכול היה כדי שתהנה מפירותיו. ואולי היה בורח בכל מאודו אם רק איפשרו לו שורשיו. אולי.
אך למזלו הוא עץ, ואין הוא יכול לרכון או לנוס. הוא יכול רק לחזק שורשיו, שישאו את כובד משקלו, והוא יכול לטפס השמיימה, ולארח את חיות הבר בין ענפיו, והוא יכול לתת פרי, שיום אחד, יהפוך לצידו, לעץ איתן שיגדל מיומו הראשון באדמת הגן הפוריה שהשביח סביבו.