יש חלק מהלב שלי במקום אחר, וזה בעייתי כי אי אפשר לפזר לב של גבר. כשמנסים להוציא ממנו חתיכה או שהוא נפצע ומדמם או שנשבר לגמרי, ואם מצליחים לקחת חלק, הוא נשאר קשור ומושך את השאר. אז יש לי את הלחץ הזה בבית החזה, תחושה כאילו הלב עומד לבקע את הצלעות וליפול על הרצפה למרגלותיי ולהגרר על המדרכה לאנשהו.. בטח יביט בי מלמטה בלעג ויעקם פרצוף בגועל כשארכון לנסות להרים אותו.
ולהסתובב כל הזמן עם תחושה שבית החזה נמשך קדימה, וואלה זה מקשה על הנשימה, וכל שאיפה מסיטה אותו עוד כמה מיקרון, והוא כלכך קרוב לקצה, שבמשך ימים שלמים כל נשימה מרגישה כמו האחרונה. כל נשיפה מלווה באנחת רווחה שהוא לא התפוצץ בנשימה הקודמת, וכל שאיפה מלווה ב״הנה הנה זה נגמר, תתכונן״.
ותנועה של לב בתוך גוף מפרה את הסיכוי למנוחה, ואי אשפר לשבת במקום. אחרי כמה נשימות אני כבר רוצה לזוז, להיות במקום אחר, להתקרב לכיוון הלחץ כי אולי זה ימשוך פחות. ואחרי כל נשימה הדברים לא במקום, מרגיש שוב לא שייך, רוצה ללכת.
קצת כמו פעם, לפני כל זה.
ובכלל רציתי לכתוב פוסט אופטימי. אולי מחר.
