שלב מתקדם בטורניר, הסטייקס גבוהים, כל סיבוב משמעותי. יושבת מולי, מחלקים יד, שני קלפים, הימור ראשון.
עוד לא הספקתי להביט בקלפים שלי,והיא דוחפת אול אין.
דממה.
אני מחזיק את הקלפים מולי אבל לא מביט בהם, מתרכז רק בעניים שלה. הרי ברור שיש לה זוג אסים. היא לא בלפנית, זה כלכך ברור לי שאני כמעט רואה אותם משתקפים לה ברשתית. ויש לי הרגשה טובה לגבי היד שלי…
לזוג מלכים יש 0.48% לנצח זוג אסים, ל 7 2 אופ סוט (היד הכי גרועה בפוקר) יש 11.8% לנצח זוג אס. לכל יד רנדומלית יש 15% לנצח זוג אסים. אם יש לה זוג אסים הזדיינתי בכל מקרה. השאלה כרגע אם באמת יש לה.
כלומר, אם באמת אסים אז כל הרגשה שיש לי לגבי היד הזו לא רלוונטית. אני גמור, צריך לקרוא אותה, להבין אם היא מבלפת.
והיא מביטה עמוק בעניים שלי, ופתאום אני מבין שיש מצב שגם היא בכלל לא ראתה את הקלפים שלה, פספסתי. לא הסתכלתי עליה כשקיבלנו את הקלפים. טעות של חובבן. ויש מצב שדחפה אול אין על סמך הקריאה שלה אותי. ראתה אותי חלש. מעניין.
אני מפסיק להריץ סטטיסטיקות של פוקר בראש ומתבונן. מביט בה בלי לנשום. מחכה לאיזו אמירה מצידה שתיתן לי פיסת מידע. ניד עפעף, רעד בעורק הצוואר, חיוך בגבות. אבל כלום. היא נותרת חתומה ומבושמת מעונג. ואני מפנים שלא משנה לה אם תנצח את הסיבוב או אם תפסידי אותו, זה יגרום לה עונג.
אני עוצר. נושם. המבט שלי לא נוטש את עיניה. אני מניח את הקלפים שבכלל לא הבטתי בהם, שנינו עושים את זה, בתיאום שמיימי.
וצועדים הלאה מן השולחן, לא מציצים בקלפים של האחר, פונים איש איש לדרכו.
הבנו באותו שבריר, אנחנו לא בתחרות.
אם אנחנו לא משחקים יחד באותו צד של השולחן אנחנו לא מעוניינים לשחק בכלל. שימותו כולם.
