שוב ממיין מה ממשיך איתי ומה לפח, וכל כך הרבה ארגזים בדיוק באותו מצב שהגיעו לפה... מנסה לחשוב למה.
אבל אני יודע למה, הרבה פנטזיות על התקופה הזו, שאני מקפל את הבית, עובר על זכרונות אחד אחד ומשליך אותם.
בפנטזיה, כל רישום מהלימודים, כל תמונה מטוקיו, וכל שטר מקומט של דינר סרבי גוררים ״הו זה סיפור טוב, מזגי לי עוד כוסית ואספר לך...״
במציאות, יש פה חתול שמדי פעם מביט בי, פה ושם למי לשלוח תמונה לעורר נוסטלגיה, ומגירות שאני לא רוצה לפתוח בכלל.
כמו תמיד זה הכל רק שלי, ונשאר רק שלי.
בפנטזיה, הכל נארז לפי נושאים ובכלל כמעט הכל לפח, כי מה שממשיך כבר יש לו מקום ומה שלא כבר יש חדש.
במציאות, הכל נארז כדי למלא ארגזים יציבים, שהולכים לאכסון, כי לא יודע באיזו יבשת אתעורר מחר ואם אי פעם אפתח אותם בכלל.
אין אווירה של סוף, אין אווירה של התחלה חדשה.
נכון שייועדנו לדברים גדולים יותר, אבל אני מסרב.
אני מופסד בכל מקרה, אם אני משתף פעולה או לא, אז אם הקוסמוס לא מתיישר למציאות שאני מכתיב לו אני פשוט מתכוון להמשיך להנות, אני לא הולך לשנות אותו.
מחר אתחיל לצבור זכרונות חדשים...
בינתיים אמזוג לי כוסית.
*ריקונסולידציה - הצפה ואכסון מחדש של זכרונות עבר, לפעמים לא אותו דבר כמו שזכרנו אותם, לטוב ולרע
