בין שתיים לארבע

לכל בן אדם רגעים קשים. רגעים שפשוט קשה לו עם עצמו. לפעמים זה בגלל דבר שעשה ולפעמים זה בגלל דבר שעשו לו.
ברגעים קשים אלה הוא מגלה מי תמיד יעמוד לצידו ומי באמת נחשב כאדם ששווה זהב,אדם שניתן לכנות אותו חבר.
כשכתבתי את הבלוג באמת שרציתי ליצור במה מסויימת לכתיבה שלי בצורה כללית על העולם ועל דברים ששייכים לכולנו. לא שיערתי בליבי ששוב כמו הבלוג הקודם שהיה לי בתפוז אהפוך גם את זה לבלוג אישי ואינטימי כמו שבעצם בלוג באמת אמור להיות.
לצערי קרה לי אירוע די כואב שהרגשתי צורך לפרוק אותו החוצה,מולכם. אתם מצידכם לא איכזבתם אותי . נדהמתי לראות כמה אנשים שאפילו לא דיברו איתי מעולם הציעו לי אוזן קשבת וכתף תומכת . במיוחד מקרב בנות המין השולט והקשוח שהתגלה כרך ותומך כשמדובר במישהו שכרגע מתמודד עם אובדן .
לעולם לא אשכח את כל אלה שהציעו לי את עזרתם ואשמח תמיד לעזור להם ולתמוך בהם בכל צרה שתפקוד אותם ובכל רגע נורא שיבוא .
כרגע אני מתחיל לאחות את השברים. זה די קשה כי מדובר ברסיסים קטנים שעין אדם לא רואה. הדלת שדיברתי עליה בפוסט הקודם מתחילה להיסגר. אותו פתח צר שעוד היה מוביל אותה חזרה לליבי עומד להיסגר.ככה זה. לדלתות של החיים אין מעצור שמונע מהן להיסגר. הן פשוט סוגרות את עצמן. ולפעמים זה על האצבעות של אותו אדם שמנסה לחזור פנימה.
זו הרגשה מוזרה לראות את האמת. לפעמים נדמה לך שאתה רואה אותה והיא כל כך בהירה וצלולה עד שלפתע אתה קולט שזו לא האמת אלא אחותה התאומה והרעה - אשליה.
אני שמח לדעת שבסוף גיליתי את האמת . גם אם המחיר הוא כבד מאד. אני שמח שיש לי חברים מעולם הזה וגם מעולמי שלי שעזרו לי לגלות שחלמתי חלום ותו לא. אבל יותר מכל, אני שמח שאותה אחת הסגירה את עצמה ונתנה לי להבין מה בדיוק הייתי כל אותה תקופה.
אני יוצא מהקשר הזה חבול ושבור אך יחד עם זאת גאה בעצמי. נתתי הכל כדי שהכל יצליח. האמנתי בדרך שלי ועמדתי מאחורי כל מילה שנתתי.
אולי אני באמת איזה דון קישוט כזה שאוהב להילחם בתחנות רוח ומסרב לוותר גם כשהכל נגמר. יכול להיות. אבל מעל הכל ללא שום צל של ספק היום אני מבין שאני בן אדם יותר טוב ממה שחשבתי שאני. וזה בשבילי אומר הכל.

תשמרו על עצמכם ותאהבו תמיד עד הסוף גם אם הוא מר. אחרת מה הטעם בכלל לאהוב...

תודה לכם.

בין שתיים לארבע.