וידויים של מוח מחורמן

נראה לי שמשהו נדפק לי בימי הזיכרון. או בראש.

השנה בפעם הראשונה בחיי לא הצלחתי לחשוב מחשבות ראויות בזמן הצפירה.
מעניין מה נחשב מחשבות ראויות. מעניין אם יש איזשהו מדד לעניין.
תמיד עניין אותי מה אחרים חושבים בזמן הצפירה. מה עובר להם בראש. אם גם הם משתדלים מאד לחשוב מחשבות ראויות, או שזה בא להם טבעי. אם הם בכלל חושבים משהו או סתם עומדים בשקט ומחכים שהרעש ייגמר ויהיה אפשר לחזור לשבת. אם מישהו מהם חושב עליי.
לפני שבוע, ביום הזיכרון הקודם, הצפירה תפסה אותי באמצע נסיעה. עצרנו את האוטו ונעמדנו בצד הכביש. עשר שניות אחרי זה קלטתי שגדוד נמלים עוקצות, שדרכתי להן בטעות על הקן, יצא למסע נקמה במעלה השוק שלי.
מעניין אם הן באמת ניסו לנקום או שהרעש הבהיל אותן והן חיפשו מקום מסתור.
נראה לי שאם הייתי נמלה הרעש של הצפירה היה ממש מבהיל אותי. הוא מבהיל אותי גם בלי להיות נמלה.

היום בזמן הצפירה חשבתי על זה שאני חרמנית.
מעניין אם כל האלו שעשו את הצפירה לזכרם היו נעלבים שעל זה חשבתי.
אם כן, אז אני מתנצלת ממש. אני מבטיחה לחשוב עליכם במשך הצפירה מחר. במשך כל השתי דקות. שעל פי כל קנה מידה הגיוני זה פי שניים יותר שווה מהצפירה הקצרה של היום.
אבל היום... היום אני חרמנית...

אף פעם לא היה לי חבר חייל. וזה דווקא מוזר כי גברים במדים מחרמנים אותי.
בזמן האחרון קצת ניסיתי לפצות את עצמי על זה והזדיינתי עם מטכ"ליסט, אבל זה לא ממש נחשב כי הוא רק מילואימניק וגם בכלל לא היה על מדים.
מעניין אם זה מרגיש שונה לזיין חייל. אני צריכה לרשום לעצמי תזכורת לבדוק את זה. אולי כשאני אהיה יותר זקנה.
האמת היא, שמעבר לחייל, תמיד רציתי להזדיין עם מפקד. משהו עם סמכות, אני מתארת לעצמי... אבל לא יצא. לא יודעת, איכשהוא זה תמיד נשמע סקסי בפנטזיות, או בסרטים, או כשמישהי מספרת שהיא עשתה את זה. אבל בפועל, לא הייתי נוגעת באף אחד מהמפקדים שהיו לי גם אם החיים שלי היו תלויים בזה. אבל אולי זה גם סתם משהו של חיל אוויר... אולי המפקדים בירוקים יותר סקסיים.

ביום שישי חזרתי להיות חיילת.
אפילו השקעתי ושמתי את הכומתה והתג יחידה האמיתיים שלי. גם קניתי בריקושט שרוך הדרכה כמו שהיה לי, אבל זה סתם כי אני מתלהבת שהייתי מדריכת קצינים.
האמת היא שביום שישי הרגשתי יותר סקסית ממה שהרגשתי כשהייתי באמת חיילת.
מעניין אם זה בגלל שאני באמת יותר סקסית, או שזה רק בגלל המכנסי 'דפוקאותי'.
אבל בכל מקרה, הרגשתי יותר סקסית. וכששמו את ריקוד המכונה, ורקדתי כמו פסיכית, זאת אומרת, כמו שרק מישהי שמרגישה סקסית יכולה לרקוד, הרגשתי קצת כמו בימים שהיינו יוצאים למועדונים בחיפה כשהייתי בחטיבת ביניים. כשהיינו רוקדים כאילו אף אחד לא מסתכל, וחושבים שמשינה המציאו את המוסיקה ובעיקר היינו מפנטזים על חיילים.
כשאת בת 14 פרובנציאלית שצריכה לחלוטין להמרח על הדורמן כדי שייתן לך להכנס למועדון, את חושבת שחיילים זה הכי גדול בעולם. את חושבת שאת סקסית, בעיקר כי זה גיל כזה שאת יכולה ללבוש מכנסי 'דפוקאותי' בלי לחשוב אם זה נראה רע, אבל את בעיקר חושבת שחיילים זה הכי סקסי וגדול בעולם. ואת הולכת לישון בלילה ומקווה שיום אחד את תפסיקי לדבר כל כך הרבה ותתחילי לעשות. עם חייל.
אבל את גדלה. ומחכימה. ובעיקר מתחילה לצאת למועדונים בתל אביב. ולפני שאת שמה לב, אני מגיעה לגיל 23 ומבינה שמרוב שהייתי עסוקה בלפתח אובססיית גברים מבוגרים, בחיים לא הייתי עם מישהו בסדיר.

אני חושבת שעד יום הזיכרון בשנה הבאה אני צריכה להיות עם חייל. עדיף קרבי.
אולי ככה בזמן הצפירה אני אצליח להתרכז במה שבאמת חשוב.
או שאולי מה שחשבתי עליו היום הוא מה שבאמת חשוב?

אוףףףף -
אמרתי כבר שנראה לי שמשהו נדפק לי בראש?