מעומק המגירה

אני תוהה מנין מגיע הרצון הזה שלי.
זה לא מזוכיזם. אני לא מכורה לכאב
לא פיזי ולא נפשי.

אין לי צורך להרגיש כאב
כדי להרגיש נינוחה.
אין לי צורך להרגיש קטנה וחלשה
כדי להרגיש חזקה.

לא את אלו אני רוצה להגיש לך.

אני נמשכת להתנפצות.
כן. לתחושת המעיכה,
לקריסה שלי פנימה
עמוק לתוכי. לתוכך.

לשקט שאתה מאפשר לי
בידיים החזקות שלך שחוקרות אותי
דרכם אני מרגישה אסופה.
בעיניים הטובות שמתבוננות בי
דרכם אני מרגישה אהובה.
למבט שגורם לי ללכת לאיבוד
למילה שלא משאירה לי כוח רצון להתנגד.
גם לכאב, למונטוניות הזו שבה אתה
קובע את הכללים, עבורי.

אני אוהבת להרגיש איך אני קורסת וקורסת
ומפנה מקום לתחושות חדשות שמבעבעות בתוכי
שבהם כל מה שאני רוצה זה להפוך לנקודה קטנה
שמתמזגת בתוכך. נטמעת. אין הפרדה
אין אני ואתה. 
אני רוצה לתת לך אותי.
בערפול החושים הזה אני צריכה אותך
דורש, רך ואוהב.