מעומק המגירה

היתה תקופה ארוכה ששנאתי את השיר הזה
כי
אהבה צריכה להיות גדולה מהחיים.

לאט לאט אני מבינה...
כל האהבות המפרקות האלו
שמשאירות אותך ללא נשימה ( ולא במובן הטוב )
משחקות על הגבול הדק שבין טוב לרע
דחייה, אשמה, נטישה, חרדה
קדימה, אחורה
כל החומרים האלו שהבעירו אותי...
מאסתי בהם.

אולי התבגרתי.

גודל החיים זה טוב. 
אהבה שהיא כמו מים, שיכולה לחלחל עמוק
ולאט
לוקחת את הזמן 
בונה את עצמה נכון

כן. גם כאן.
חשבתי תמיד שאהבה בדס"מית צריכה להיות גדולה מהחיים
דרמתית, סוערת
אז לא.
בגודל החיים זה טוב לי
תודה :)

"אהבה שיודעת להכנס דרך סדק דק
כשהדלת סגורה
או לרבוץ על המפתן בשקט" עושה לי את זה לגמרי