ואווווווווווו כמה זמן לא כתבתי פה 😄 {פרסום מאנצים לא נחשב}
אז מה קורה איתי אתם שואלים? התחלתי ללמוד תואר ראשון במכללת ספיר {למאותגרים גאוגרפית זה בשדרות}
בעיקר מתמודדת, מתמודדת עם החרדות, הפחדים, ההתקפי חרדה, הפוסט טרומאה עם מה לא.
כן המוח שלי עובד דפוק {ככה זה שפוגשים את המוות מרחוק כמה פעמים ומקרוב עוד פעם פעמים}, כל הזמן איפה המרחב המוגן הקרוב, כמה זמן יקח לי להגיע לשם, נכנסת לכיתה ישר מה ההוראות שיש אזעקה, זה לא קל.
והחרדות? אני אפילו לא מתחילה לדבר עליהם, עם השנים אני מנתחת דברים שאני חווה והולכת אחורה לשירות הצבאי ומבינה שזה ההשלכות משם. אם זה כל הזמן להיות חרד לאנשים שלא עונים למשל שזה נובע משני מקרים חזקים שעברתי הראשון הייתי תורנית מצלמות בחמ"ל והייתה נפילה ואחת העמדות דיווחה שהייתה נפילה ליד עמדה מאוישת, אני לא יודעת כמה זמן לקח עד שהצלחנו ליצור קשר עם החייל ולהבין שהכל בסדר והוא לא נפגע ולמזלו זה היה נפל ולא נפילה {נפל= לא התפוצץ, נפילה= התפוצץ} או בפעם אחרת שראיתי חברים יושבים בחניה ומנגנים בגיטרה ושתי דק' אחרי שמעתי פיצוץ חזק שהייתי בטוחה שהם נפגעו, למזלם הייתה נפילה קודם והם רצו לחדר בטחון והפיצוץ השני היה בדיוק שסגרו את הדלת. לקח כמה דק' עד שהם יצרו קשר עם חמ"ל להודיע שהכל בסדר, אז עוד כמה דק' מפחידות.
אבל אלה מן חיים האלו? כולנו באנו לתת מעצמנו, לשרת, לעזור לעזתים ומה קיבלנו? ארגוני עלק זכויות אדם שממררים לנו את החיים {אם אני אכנס לזה זה לא יגמר לעולם}, פחד מוות תמידי, אמא שלא ישנה בלילה, טרומאות שמלווים אותך לכל החיים, הרגלים שגם מלווים אותנו לכל החיים {הייתה בדיחה שחורה שרצה בין הבנות שאנחנו מתקלחות את השמפו מורידים מהר כדי שאם תתפוס אותנו אזעקה באמצע המקלחת שלא נרוץ עם סבון על הראש והיום זאת אחת הסיבות שאני מתקלחת 10 דק', הא וגם כי כמעט נהרגתי במקלחת}
איזה מין חיים אלה לישון על הליכון בחדר כושר? {ימים של התקפוץ בלתי פוסקות היו שולחים אותנו למבנה הממוגן לישון, שחלק ממנו היה החדר כושר} איזה מין חיים אלו שההוראות בלילה שאם יש אזעקה להמשיך לישון שבכלל החדרים שלנו לא ממוגנים?
אז לא שירות ואף אחד לא יוצא משם נורמלי.
החברה של היום לא מבינה מה זה פציעה נפשית, אם הם לא רואים את זה בעיניים הם לא מאמינים, אפילו המשפחה שלי צוחקת עלי, אומרת שאני ממציאה דברים {כן משפחה חולת נפש ולא במובן טוב של זה}.
אז למדתי להתמודד לבד, למדתי להשתלטת על התקפי חרדה {רק אתמול קיבלתי אחד}, אבל גם למדתי להסביר, להסביר שהשמיעה שלי נדפקה, שהתקפי חרדה ופוסט טרומאה הם חלק מחיי ומי שבורח כנראה אין לו מקום בחיי.
למדתי שאין מה לעשות אני אקום כל שעה שעה וחצי בלילה {שיש מליון אזעקות בלילה הגוף מתרגל להתעורר}.
תחבקו את האנשים האלו, תקבלו אותם, אנחנו גם ככה סובלים וקשה לנו. תלמדו מה עובר עלינו, אנחנו לא נושכים אנחנו בני אדם שעברו הרבה דברים בחייהם, אף אחד לא מושלם.
