מידי פעם אנחנו נפגשים.
מידי שבוע, שבועיים, מתי שיוצא. מתי שאני רוצה.
אתמול היא היתה אצלי, ואתמול רציתי להיות אכזרי.
היא אוהבת להיות מושפלת. בוכה וצוחקת ורצינית ומושפלת בעת ובעונה אחת
לפעמים, ברגעים קשים ממש, היא מתחילה לבכות, ודברים מהעבר עולים לה.
אותם דברים שהביאו אותה עד הלום.
אף פעם לא הייתי טוב בבכי של נשים, וכשהיא מתחילה לבכות, זה נשמע ילדותי כל כך,
זה נותן לזה פאן ריאליסטי מפחיד.
ומדהים
ומפחיד
ומרגש
וממכר.
כבר ניהלתי כמה מערכות יחסים רציניות בשנים האחרונות, רובן היו משחקי שליטה,
אבל איתה הנפח הוא משמעותי המשחק הוא על חיים ומוות, והיא תמיד (!) ממצמצת ראשונה.
רציתי להיות אכזרי, רציתי להשפיל אותה. וכך גם עשיתי.
לא בפיזי, אלא נפשית.
רגשית.
כוח המחשבה הוא כל כך הרבה יותר חזק מכוח הזרוע.
והיא הססה, לאורך כל הדרך.
אני מסתכל עליה ויודע שהיא לא בטוחה, היא רוצה, כל הגוף שלה משדר את זה, אבל העיניים פוחדות.
אם רק הייתי יכול לתת לה את הביטחון שהיא היתה רוצה,ההתמסרות היתה טוטאלית.
באמצע, היא החליטה להחזיר מלחמה, מהכעס עליי. כבר שנה שהיא סוחבת אותו איתה.
שחררתי אותה מהאזיקים, בזמן שהזדיינו, ונתתי לה לפרוק את הזעם. בשביל שתוכל להשלים עם עצמה.
סטירה
ועוד סטירה
ועוד אחת, שממש כאבה - ואז כבר התעצבנתי.
לא אכפת לי הכאב, אכפת לי הזעם.
כי אם יש זעם וכעס, אז אין שליטה.
החזקתי לה את הידיים, וחילקתי לה הוראות.
אחרי כמה שניות של מאבקים עם עצמה, היא החליטה לחזור לסורה ולהתמסר.
כמו תמיד.
לפני 17 שנים. 5 במאי 2007 בשעה 13:32
