כשהדלת נסגרת זה הופך להיות המהות והקיום שלי, זה משטלת עלי, זה טוטלי וזה בכלל לא הם, זה אני שכל תא בגוף שלי משתוקק לרצות. זה כל כך טוטלי שאפשר לעשות בי הכל, ובאמת הם עושים הכל, כל מה שבא להם ועושה להם טוב הם עושים ולוקחים, ואני מקבל את זה בשלווה שכזו ואפילו נהנה מהכאב והניצול.
אבל איך זה שזה כל כך שונה ממי שאני ביום יום?! מהדמות החזקה והסמכותית שלי בעבודה הדומיננטיות שלי עם החברים והאנשים סביבי, והפער הזה בהתחלה כל כך ברור, אבל מתחיל לסקרן, והופך להיות כבד ומעיק. ואז מנסים להלחם בו אבל הוא יותר חזק כי הוא לא משחרר כי זה אני ואני לא שולט במחשבה הזו.
וכל בוקר שאני מתעורר אחרי עוד סשן, עם צלקות וסימנים חדשים, מתקלח ומוריד ממני את התשוקה והזימה של הלילה, את תחושת הניצול ושוטף את המצפון, המחשבה "למה זה?" לא מרפה, היא נשארת ומחלחלת ונהיית יותר כבדה....