"מעכשיו, דממה, כלבה. דום שתיקה".
כשהיא על ארבע כהרגלה, אבל במהירות כמעט גסה, הוא הוביל אותה אל המיטה בחדר הסמוך, מיטה עליה לא הורשתה מעולם לעלות פרט לרגעים אינטימיים מסוימים עם שפחותיו האחרות. המיטה היתה עירומה ממצעים, ועליה רק מזרן וכמה שמיכות פוך עבות מגולגלות לכדי גליל עבה.
היא הועלתה והושכבה על ביטנה, אגנה מוגבה על אותו הגליל. חבל ארוך וחזק הושחל בין טבעות האזיקים לבין הטבעות בארבע פינות המיטה, והיא נכפתה למיטה כשהחבל נכרך עוד ועוד סביב גופה, מרתק אותה עד כדי חוסר יכולת לזוז.
כעת ידעה שבאה לה משאלתה. פחד אחז בה.
האדון לא הוציא מילה מפיו, נהג בה כבחפץ.
הוא שם את תחתוניה המשומשים בפיה וקשר עליו מטפחת, סותם את פיה. הוא כיסה את עיניה בבד שחור, ומיד החלו ההצלפות של שוט הזנבות מכפות הרגליים לאורכן ועד הישבנים והגב, מכסות את כולה בקצב איטי, נוקשה ולא מתפשר. הכאב המונוטוני כמעט החל להגליש אותה לספייס, אבל לא ניתן לה הזמן לכך...
השוט הוחלף בקיין, והקיין כבר לא ריחם. המאסטר עדיין שתק. חרדתה וכאביה עלו לשמיים, מסירים ממנה כל זכר לספייס. היא החלה לגנוח אל תוך המטפחת, לבכות, לצעוק, וזה לא חדל. היא התפתלה נואשות, מנסה לשחרר את החבלים, להימלט, אך לא היה לאן ולא היה איך.
"שתקי!" הוא רעם לרגע.
הכאב חדל באחת.
היא שמעה את דלתות החדר והמרתף נפתחות, ולאחר מכן שמעה קולות מתלחשים. היא עדין רעדה והשתנקה. כל גופה בער בכאב שלא ידעה כמותו, והספיס לא בא אליה להציל אותה ממנו.
היא הותרה מהקשירות, מטולטלת כמו שולחן ישן או כל חפץ אחר חסר משמעות, והונחה על גבה, מוגבהת על השמיכות. רגליה פושקו, מרותקות היטב. גופה שב ונקשר עד לכדי חוסר תנועה מוחלט.
היא נבעלה בכל פתחי גופה באחת, בוערת, מתפתלת וגונחת, ספק בכאב ספק בהנאה פראית, קמאית וקדומה, כמו בהמת השדה הפראית והלא מרוסנת מינית שהיתה לפעמים הופכת להיות תחת שוטו, אגרופו ושאר הדברים שהחדיר בה.
"לגמור, בהמה, תתכונני!" - חדר קולו הרועם של האדון אל תוך נבכי מוחה התועים. "גמרי, בהמה שלי. שלוש, שתיים, אחת, עכשיו...".